התורה אוסרת להשחית עץ מאכל וכפי שנאמר (דברים כ', י"ט): "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתופשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור". המלחמה מכוונת נגד אנשי העיר בלבד, ואילו העצים אינם אויבים שיש להילחם בהם ולכורתם, ולכן אסור לאבדם.

בזמן העתיק כאשר הצבא הכובש היה מטיל מצור על עיר ומציב את צבאותיו מסביב לחומותיה, היתה אחת הפעולות הראשונות שלו כריתת כל העצים שגילו בסביבות העיר. עקירת העצים שימשה הן להקמת המצור והן לשבירת רוח בני העיר הנצורים, בראותם את השחתת פרותיהם ואת השממה העוטפת את עירם.

ספק אם הושמעה אי פעם בצבאות זרים פקודה מעין זו הכתובה בתורה. פקודה כזו עלולה לחבל במטרות המצור ולעכב את כיבוש העיר, ואולי אפילו לשנות את תוצאות המלחמה.

אולם לציווי התורה קיימת השלכה ברורה על אישיותו ועל אופיו המוסרי של הלוחם. על האדם ללמוד שאף בזמני מלחמה יש לשמור על טהרת נפשו. איסור השחתת עץ השדה נכתב בתורה דווקא לזמן מלחמה כדי להוציא מלב הלוחם את התחושה המוטעית שבשעת הקרב הכל מותר. התורה מזכירה ציווי זה שמטרתו שמירת מידות הנפש בעידונן ועיבודן לטובה דווקא בשעת מצור, כי בשעה זו מצוי סחף רב. הלוחם חש שהותרה הרצועה, והרשות בידו לעשות כל אשר יחפוץ, ולכן, דווקא בשעה זו מדריכה אותו תורת אמת שלא הכל בסביבתו נעשה הדום לרגליו. בזכות קיום המצוה יסייע לו ה' במלחמה, המצור יצליח להשיג את מטרתו והעיר תיכבש. באותה שעה ניתן יהיה להנות מפירות העץ, ונמצא שאי כריתתו מסייע לכובשים.

מצווה זו מדריכה אותנו מהי השקפת התורה כלפי היקום וכיצד על היהודי להתייחס אליו:

אין להפריע לטבע למלא את תפקידו שנועד לו משחר הבריאה. תפקיד העץ להניב פירות, להזין את בני האדם ולהעניק להם חיים. לכן, אין לכורתו כדי לצור על עיר. העץ הנותן חיים, לא יהיה סיבת המוות.

מטרת המצוה להחדיר לנפשנו שיש לאהוב את הטובה והתועלת, את השלום והשמחה, ולהרחיק מנפשנו את הרצון להרוס ולהשחית את עולמו של הבורא (ספר 'החינוך' מצוה תקכ"ט).

איסור "בל תשחית" שנאמר על עץ מאכל, כולל גם את כל החפצים המביאים תועלת לאדם או לעולם, שלא נשחית אותם ללא פשר.

הבורא ברא את עולמו בחן, בחסד וברחמים כדי שהעולם וכל יצוריו יפיקו ממנו הנאה ושמחה. ההשחתה היא הפך מטרתו של עולמנו והיא ההפך מכוונת היוצר. מסופר על צדיקים שנמנעו מלקטוף אפילו עלה אחד שלא לצורך. גם עלה זה נברא על ידי הבורא החפץ בקיומו, ואל לו לאדם לקוטפו "סתם כך" ללא כל מטרה. כמה רחוק הוא מעשה אצילי זה מדרכם של רבים אשר לצערנו משחיתים את הבריאה "סתם כך" ללא כל תועלת ולעתים ללא סיבה כלשהי.

לעתים מותר לעקור עץ פרי כדי לבנות במקומו בנין, אך הדבר נתון לשיקול דעת הלכתי. ללא תועלת אסור להשחית חפצים או לשוברם, כי הם נועדו לרווחת האדם והיקום.

ענף מעשי הקשור לאיסור "בל תשחית" הוא תכונת הבזבוז, כלומר הוצאה כספית בלתי מרוסנת ואי שמירה על חפצים ומאכלים ראויים הנזרקים כאילו אין בהם כל צורך.

הבורא הפקיד בידיו של האדם נכסים בעלי ערך, גם אם מועט וזניח, כדי שישתמש בהם לצרכיו ויפעיל שיקול דעת נכון בשימושם, למען הרבות טובה וברכה בעולם.

אי התחשבות בכל אלו דומה היא להשחתה, ושתיהן נובעות מאותו מבט שגוי הסובר שכל העולם הינו הדום לרגליו של האדם, ולכן, אין הוא מתחשב ביופיו של היקום ובטובתו, ובעיקר כופר הוא בטובתו של הבורא שהעניק לו כל זאת.