מדוע נבחר ט"ו בשבט כראש השנה לאילנות? האם לא היה ראוי לחוג את יום הולדתו של העץ על פי תאריך נטיעתו? ואולי, אם מסובך לקבוע לכל עץ תאריך נפרד, היינו קובעים את התאריך על פי פריחתו של העץ?
למעשה, קבעה התורה לכל העצים מועד אחד: ט"ו בשבט - ראש השנה לכל האילנות. קביעה זו תמוהה. הלוא אין זו עונת הפריחה, מלבד השקדיה המקדימה ללבלב. אין זו גם עונת הפירות, או זמן תחילת גשמים, ואף לא תחילת האביב. אם כן, מדוע ט"ו בשבט?
התשובה לכך: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטים מעתה" (ראש השנה י"ד, ע"א).
כלומר, התאריך נקבע לא בתחילת עונת הגשמים ואף לא בעת הפריחה או בזמן הבשלת הפרי. התאריך נקבע לאחר שנספגו הגשמים כראוי ועלה השרף בעץ. העץ נמלא לחלוחית, סם-חיים וחיוניות, והוא מוכן להוציא את פירותיו. מאותו יום מונים לו שנה חדשה. עידן חדש!
עיקר האילן נעוץ בשורשיו. השורשים הם צינורות היניקה המזינים את האילן, והם גם אלו המעניקים לו את חוסנו ואת יציבותו! בהעדר שורשים, הגזע נעשה רעוע, ובהגיע רוח עזה, האילן נעקר ממקור גידולו.
האדם, בדומה לעץ, חייב להיות קשור לשורשיו. אך בעוד הוויית העץ נתונה בעולם החומר, הרי שהמרכיב העיקרי באדם אינו גופו החומרי, אלא נשמתו החצובה מגנזי מרומים.
לשניהם, לאדם ולאילן, שורשים המצמיחים ענפים ופירות. אולם, בעוד שורשי האילן טמונים באדמה, וככל שיעמיקו בה, הם יעניקו לאילן יתר יציבות וכוחות יניקה, הרי שורשיו של האדם - מקורם בעולמות הרוחניים העליונים ומשם נובעת יניקתו.
ניתוק כלשהו ממקורו הרוחני פוגע בהווייתו האמיתית של האדם. אמנם, הגוף עדיין ממשיך לתפקד, אך הוא לא עיקר האדם.
גם עץ הנעקר משורשיו, עדיין יש לו מראה של עץ. גם תכונות מסויימות של העץ ניכרות בו. אך שוב אין הוא עץ, אלא בול עץ! כך גם האדם. שורשיו הם מקור חייו!
בט"ו בשבט, לאחר שירדו רוב גשמי החורף, מתחדש כוח האדמה להניב את תנובתה, להוציא את פירותיה, להראות את שבחה. האילנות אצרו בתוכם את יכולתם העתידית לפרוח באביב ובקיץ הממשמשים לבוא. היום שבו אדמת ארץ ישראל מחדשת את כוחותיה, הוא יום שמחה לעם ישראל, לנוחלי הארץ ולאוהביה.
ט"ו בשבט - חג האילנות. אנו באים לחוג את חגם כאשר ענפיהם עירומים ופירותיהם עדיין לא חנטו. במצב זה אנו באים לברך את האילנות בברכת חג.
אכן, דווקא במצב זה! דווקא משום כך!
אנו רואים עץ עבות מתנשא לגבהים, מכוסה עלווה. נראה כאילו קופא הוא במצבו. ניצב על מקומו שנה ועוד שנה, הופך לחלק מהנוף, כמו הר ובקעה. אילו היינו "שואלים" את העץ, היה מספר על חיים חדגוניים, על מחזור אין סופי של שקיעה ושל זריחה. עונה רודפת עונה, וחוזר חלילה. אך כאשר יבוא יומו ויכרתו את גזעו, יתגלה ממצא מאלף: בגדם הגזע יתגלו טבעות. לפי טבעות אלה ניתן יהיה לדעת את גילו של העץ בדיוק נמרץ. כל טבעת - שנה. טבעת רחבה ובהירה מספרת על שנה גשומה ומבורכת, ואילו טבעת צמוקה וכהה מעידה על שנה שחונה ודלה.
צא וראה, אותו עץ שנדמה היה לנו כי הוא קפוא ומאובן, גדל והתפתח בכל מחזור שאורכו שנה. אין שנה שלא הוסיפה, ולו במשהו, על ממדיו.
בסתר, בתוככי הגזע, אוגר העץ בחורף כוחות רעננים לפריחה, להוספת נוי, להאדרת גובה. יום חגם של האילנות חל דווקא בעונה הנראית כמשמימה ועגמומית.
כזאת היא גם התפתחותו הרוחנית של האדם. כה רבים האנשים שהאדישות והייאוש הם מנת חלקם. הם אינם חשים שהם מתקדמים בדרגתם.
כל הרגל שלילי הטבוע באדם, ניתן לשינוי, לשיפור ולכבישה, אך בדרך ארוכה. והדרך משתרעת על פני שנים ותקופות חיים. האדם נתון במאבק פנימי יומיומי והוא מתגבר והולך. במשך הזמן תתחזק הכרתו ויתעצמו כוחות נפשו. ולאט לאט יראה כי הגרעין הרוחני הצמיח פרי הילולים. בשעת ניסיון הוא יעמוד באומץ מול המלחמה, מלחמת היצר. משום ששורשיו העמיקו והתחפרו בעבודה סיזיפית, ארוכת טווח. כי זה כל האדם ותכלית בואו לעולם.