ביער שוררת הרמוניה מופלאה, אם אך נביט בעין חדה. לעצי היער יש גזעים גבוהים וענפים חזקים, המרימים את העלים אל האור. לצדם צומחים צמחי יער בעלי גבעולים המסוגלים לטפס. והם אכן מטפסים על הגזעים התמירים. וכך, נתמכים בעזרת עמיתיהם, מגיעים הגבעולים הנחשלים, אף הם, אל האור. עזרה הדדית בהתגלמותה. הצמח אינו יכול להתפתח ללא אור השמש.

אם נעקוב אחר העצים הגדלים ביער טרופי גשום, נבחין כי שם העצים צומחים בצפיפות גדולה. אולם, דווקא שם, הגזעים הם דקים וגבוהים. גבוהים – כדי שיוכלו להגיע אל האור. דקים – כדי שלא יתקלו זה בזה ולא יפריעו האחד להתפתחותו של השני. איזו התחשבות.

האדם נמצא כמה דרגות מעל העץ. יש בו נשמת א-ל חי, והוא ניחן בכוח דיבור ובכוח חשיבה. לכן, קל וחומר שהאדם, אשר התורה המשילה אותו לעץ השדה, חייב להצטיין במידות שבין אדם לחברו. אולם, לעתים קרובות מדי, "אדם לאדם - זאב", שנאת החינם מרובה על אהבת חינם.

אדם הראשון קרא שמות לכל בעלי החיים, ואחר כך קרא לעצמו "אדם", כי מן האדמה נלקח. יש מכנה משותף בכוחות הנטועים באדם ובאדמה. שני הברואים הללו מסוגלים "להמריא", להוציא את כוחותיהם וסגולותיהם, האצורים בתוכם, מן הכוח אל הפועל, אם אך יקדישו לכך מאמצים. כאשר מעבדים את האדמה, היא מצמיחה יבול בשפע. כך האדם, כאשר הוא עובד על מידותיו, כאשר הוא מתגבר ומתעלה ובוחר בדברים חיוביים, הוא הופך לאדם נעלה. כמוהו כאדמה. שניהם - חומר גלם משובח ליצירת פאר.

"המשכיות הפרי", היא הרעיון הנשגב והיקר ביותר לעץ, כמו לאדם. הרצון שיהיה ה"פרי" משובח, שלא ייפגם טעמו ביחס לדורות הקודמים לו, הוא היצר הקיומי הטבוע בבריאה.

דרך צמיחת האילן היא, כמובן, דרך שורשיו החודרים אל מעמקי האדמה, בבקשם להם מקור יניקה של מים המחיים את העץ ומהווים עבורו את לשד הקיום. שורשים אלו אינם נראים לעין האדם. הם טמונים עמוק בקרקע. אך אם אנו רואים עץ עמוס בפירות, עליו ירוקים וענפיו משתרגים אל על. ברור הדבר ששורשיו איתנים והם מצאו אי שם, בחיפושיהם, מקור מים. אין קיום לעץ ללא שורשים, אף שאינם גלויים ונראים לנו.

כן הוא האדם, אם מעשיו ראויים, הם מעידים על שורשים עמוקים ועל תכונות נעלות העוברות מאב לבן. כמובן שמוטלת חובה על האדם לפתח את יכולותיו ותכונותיו הטובות וללטש אותם, כפי שמלטשים יהלום יקר. אולם יחד עם זאת, ברור, שהתכונות והכוחות הנפשיים, מקורם בדורות עברו.

כשהיינו קטנים, הקריאה לנו אמא שורות מתוך ספרון החובה "העץ הנדיב". המבוגרים התרגשו בעטיו וניסו להעביר אלינו את המסר העמוק. על כוח נתינה ללא גבולות ועל כוח לקיחה מתוך אגוצנטריות דוחה. המבוגרים העמידו בפנינו את הדילמה: מיהו המאושר, הנותן או המקבל? רק כאשר גדלנו הבנו את עומק הדברים, למרות שהספרון הוא ספר ילדים תמים למראה. היה היה עץ נדיב שנתן ונתן ונתן... היה היה ילד ואחר כך נער ואחר כך איש ואחר כך סב שלקח ולקח ולקח...

איזה עץ אנחנו? איזה עץ אנחנו שואפים להיות?