התורה ציוותה אותנו לעזור לזולת כנאמר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו... וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ו).

המצוה: "וחי אחיך עמך" מנחה את האדם לראות לא רק את עצמו, אלא לפרוץ את מסגרת האנוכיות ולעזור לרעהו.

יש לך אדם שכל מחשבתו והגיגיו סובבים סביב עצמו. לעתים הוא מוכן לסייע לזולת, אך ורק כאשר תצמח מכך תועלת לעצמו. הכל מתחיל באנוכיות ותם באנוכיות.

אנו חייבים לעזור לזולת, מפני שהלה זכאי ליחס זה, ולא בשל טובה העשויה לצמוח לנו מכך.

מהציווי "והחזקת בו", משתמע שבכוחו של האדם לסייע ולהחזיק ברעהו, כי מן השמים הוא קיבל יכולת זו. משמים משפיעים לבריאה כולה שפע רב. אלא שהקב"ה גזר שלפעמים יעברו צרכיו של פלוני דרך רעהו. כאשר יתאחדו השנים, לא יחסר להם מאומה. השפע משמים ירד לשניהם כאחד, כי כך הוא רצון ה' שבני אדם יעזרו זה לזה. אם העשיר מתעלם מסבלו של העני, הוא מאבד את העזר משמים, ומה כוחו ומה תקוותו של האדם ללא אותו סיוע ממרום?

ההענקה לזולת קרויה "צדקה". יש בכך יותר מרמז כי זהו הצעד הצודק שיש לעשותו, הן חלקו הממוני של העני מצוי בידי העשיר, ולכן שורת הדין והצדק קובעת שעליו להשיב אותו לבעליו, שאם לא כן הריהו, כביכול, מועל בממון שהופקד בידו.

אחת ההגשמות של מצוות צדקה היא להלוות כסף לאדם שמצבו הכלכלי התערער, כנאמר: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה" (שמות כ"ב, כ"ד). במתן הלוואה ניתן למנוע את התמוטטות נכסיו של הנצרך ואת הפיכתו לעני.

לכאורה די היה במילים: "אם כסף תלווה את העני, ולא תהיה לו כנושה". המילים הנוספות "את עמי" יוצרות, בין השאר, מנגינת רקע אנושית למצווה עצמה. המלווה שהפסוק מופנה אליו, מכיר מיד את מקומו בחברה. הוא לומד שאין הוא העשיר המתנשא, המביט מגבוה על מבקש העזרה. האלוקים מודיע לו: "עמי, הוא העני" (מדרש רבה). ואתה, שנדמה לך כי הממון מעניק לך זכויות יתר, נדרש להלוות כסף לעניי עמי, הקרובים אלי כנאמר: "אל זה אביט, אל עני ונכה רוח" (ישעיה ס"ו, ב'). העני, שרוחו שפלה ולבו נשבר, קרוב הוא לה' בוחן הלבבות.

די בידיעה זו לשפר את האקולוגיה החברתית, לשנות מן היסוד את יחסו של המלווה ללווה ואת גישתו של כל מגיש שרות לנזקקים לו.

מילה נוספת המתנגנת בפסוק זה היא המילה: "עמך" כלולה בה דרישה להזדהות רגשית עם הפונה לעזרה. לא די בכך שחשים לעזרתו, חשוב שההלוואה תינתן מתוך השתתפות בצרתו, מתוך לב פתוח ומבין.

נאמר: "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו', ז') – זהו ייעודו הראשוני של עם ישראל, להיות בני עם ה', המעצבים את יחסיהם ההדדיים תחת שלטון תורת ה'. לא רק העבודה בהיכל ה', אלא גם חיי החברה יהיו זירת התגלותה של מלכות ה'. מצוות ההלוואה היא פרי ייעוד זה. והמקיים אותה מבטא את הזדהותו הן עם הלווה והן עם העם כולו. היהודי מכיר שכל נכסיו מופקדים בידו מאת ה', והוא מורה לנו כיצד להשתמש בממון שבידינו.

בשעה שהוציא הקב"ה את בני ישראל מעבדות מצרים והפכם לבני חורין, הוא קשר אותם זה אל זה בקשרי חברה. לא הדל והאביון יבקשו תמיכה מהעשיר, אלא העשיר יבקש להעניק מהונו על מי שזקוק לו. יותר משהעני זקוק לעשיר, זקוק העשיר לעני. העני ימצא בעשיר משענת בשעת דוחקו בחייו הגשמיים,ֲ  והעשיר ימצא בו בעני את תכלית ייעודו במובן הרוחני. בשעה שה' מעניק לנו רכוש, הוא שומר לעצמו את השליטה על דרכי השימוש ברכוש זה, ובראש הנהנים מרכוש זה העמיד את "עמו", את חברת בני עמו הנבנית על יסוד רוח תורתו. זוהי המצווה היהודית שרב חלקה בעצם נס קיומו של עם ישראל עד היום הזה, ואחת מדרכי התגלמותה העילאית היא במצות ההלוואה.

אם המלווה לוקח מהעני את בגדיו או את מצעיו כמשכון, הוא מצווה להשיבם בזמן שהוא נצרך להם, כנאמר: "אם חבֹל תחבּול שׂלמַת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו" (שמות כ"ב, כ"ד-כ"ו), כסות יום ביום, וכסות לילה בלילה.

התורה אינה מסתפקת בצווי בלבד, אלא מוסיפה הסבר וטעם למצווה: "כי הִיא כסותו לבדה, הִיא שמלתו לעורוֹ, בַמֶה ישכב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני" (שם). התורה מנמקת את המצווה כדי לעורר את חמלת המלווה: א. "כי היא כסותו לבדה", ב. "היא שמלתו לעורו", ג. "במה ישכב".

לכאורה המלווה נתן לעני הלוואה בטוב לבו, האם צריך להטריח אותו יום יום בלקיחת המשכון ובהחזרתו? האם אין חשש שהעשיר יימנע בעתיד מלהלוות את כספו בעקבות טרחה יום יומית זו? ומה התועלת בלקיחת המשכון אם צריך להחזירו?

אלא מטרת נטילת המשכון מהעני והחזרתו אינה ליצור בטחונות להחזרת ההלוואה. המטרה היא לעורר בלבו של המלווה תחושת הזדהות עם מה שעובר ברגע זה על הלווה. כשאתה מתכרבל בחום, הלווה סובל מקור! החזרת המשכון מידי יום תחדיר תחושה זו ללבו של המלוה ותזכיר לו את החסר של העני.

התורה מצווה: "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, ל"ו), עמך בצוותא. עליך, המלווה, להיות רחמן, לחשוב על העני, לחפוץ בטובתו, ובזכות זאת תתקיים ההבטחה (שבת קנ"א, ב'): "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים".