במספר מקומות חוזרת התורה ומדגישה את חומרת איסור אכילת דם, ועונשו של האוכל דם הוא כרת, כנאמר (ויקרא י"ז, י'): "ונתתי את פני בנפש האוכלת את הדם, והכרתי אותה מקרב עמה".

בספר בראשית נאמר (ט', ד'): "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", התורה מדייקת בלשונה באמרה: "בנפשו דמו", ולא: "דמו בנפשו". בעלי החיים הם אמנם מאכל לאדם, וגופם משלים את גופו, אך מטרת התורה הינה לשלול הנחה מוטעית שכח, רוח, נפש וחיים, אינם אלא גוונים ותארים של החומר. סבורים הם שהדם הוא הנפש עצמה, והמשמיד את הדם משמיד גם את הנפש. כי לדידם אין מאומה מלבד חומר. אך לא כן היא דעת התורה. הדם הוא כלי שרת ומתווך של הנפש בלבד. כל עוד בעל החיים חי, נכלל הדם בנפש והנפש שליטה עליו. אין הנפש בטלה בדם, אלא הדם בטל בנפש.

הטעם לאיסור אכילת דם הוא שאכילת החלק שחיותם של בעלי החיים תלויה בו היא ממידת האכזריות. זאת ועוד, כל מה שהאדם אוכל נבלע בגופו והופך לחלק מאישיותו. נפש הבהמה הינה פחותה מנפש האדם, וטבעה אינו תואם כלל את נפשו הגבוהה של האדם. כאשר האדם אוכל דם, חודר מזג הבהמה לנפשו ומקנה לו מידות רעות (החינוך מצוה קמ"ח).

בחומש ויקרא (י"ז, י"א) נאמר: "כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר".

דם הקרבנות הנזרק על גבי המזבח, מכפר על האדם החוטא. דם הבהמה הנזרק על המזבח מסמל שאנו מעלים אותה לקב"ה חלף נפשנו שהיתה צריכה להילקח מאיתנו מפאת עוונותינו, ובכך אנו מכפרים על נפשנו.

הדם הוא החומר המחיה את כל הגוף עם כל פעימה של הלב, ובאמצעותו מקיימת הנפש את שלטונה על הגוף. הדם הוא הנושא העיקרי של הנפש. ובאמצעותו שולטת הנפש בעצבים ובשרירים. הדם הוא הנציג הנראה של הנפש, ולכן הוא מסמל בקרבן את התרוממות נפשו של המקריב ואת התמסרותו ודבקותו הנאמנה לה'. כדרך שהכהן זורק את הדם על המזבח, כך תתרומם גם נפשנו אל ה', ותקבע לה מקום יציב במרום פיסגת הרוחניות. כך יכופר חטא העבר, וייפתח שער לעתיד חדש.

עם זאת, טבעו של הדם וקשרו ההדוק עם הנפש, הם האוסרים את אכילתו וקליטתו בגוף האדם, וזאת מחמת הסכנה לאופייה של נפש האדם. מי שניזון בדם בהמה עלול לקפח את כושרו להשיג את ייעודו הרוחני, כפי שנקבע בתורה.

אזהרה נוספת על אכילת דם נאמרה בספר דברים (י"ב, כ"ג): "רק חזק לבלתי אכול הדם". אזהרה זו מורה שאכילת דם מסכנת את מילוי התפקיד המוסרי שהתורה מצפה מהאדם לקיים. העולם האלילי היה שטוף באכילת דם, ואילו עם ישראל מצווה להתגבר על תאווה זו ולהתרחק מהאלילות ומספיחיה. משום כך היה צורך לחזור ולהזהיר על אכילת דם, לבל ישובו בני ישראל לאמונות ההבל ולתאוות האליליות הכרוכות בה.

התורה מוסיפה (שם י"ב, כ"ה): "לא תאכלנו, למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'". ההימנעות מאכילת דם היא תנאי לאושר ולישע המוסרי שלך ושל בניך. היא תנהיג את בניך אחריך באורחות יושר, הם ילכו בעקבותיך מבחינה מוסרית ויהיו מוגנים מהשחתה, היא תגרום לך שתישאר "ישר". וכאשר לא תהיה מושפע מנטיות בהמיות, תתרחק מעליך גם מידת האנוכיות, ואז תנהג בלב שלם ובנפש חפצה בהתאם לאצילות נפשך, תהיה נדיב ומעביר על מידותיך ותוותר על הנאותיך בטוב לב, וכך תקיים את מה שה' שואל ממך.