פרשת "בהעלֹתך" מכילה בתוכה ניגודים רבים וחריפים, בקשות מול תלונות, שאיפות מול טרוניות. קדושה מול תאווה. שכר מול עונש. בכללותה, מסמלת פרשה זו, את סיפור העליות והירידות  של העם בכלל, ושל היהודי הבודד כפרט. מחד- אהרון הכהן  מקבל הוראות אחרונות ל-"מעשה המנורה" וסדר ההדלקה, הלויים מתקדשים לעבודתם, בני ישראל עושים בשנה השנייה לצאתם מארץ מצרים את הפסח במועדו, אלו שלא זכו להיות טהורים בזמן ההקרבה, זועקים מדוע נגרע חלקם. משה רבינו מצווה אותם להמתין עד לקבלת תשובה מהשי"ת לתשוקתם. ואכן, ניתנת להם האפשרות להקריב בשנית  את קורבן הפסח. העם נע לפי מסע דגלים רב רושם מתוכנן ומדויק, על פי תנועת הענן ותרועת חצוצרות.

ומאידך העם מתלונן, מתאונן ורוטן ,על לא דבר! בתגובה בוערת אש בעם.  האספסוף שבעם מתאווה לתאווה, מתגעגעים לדגים שחולקו 'חינם' במצרים... משתוקקים לקישואים, לאבטיחים, לחציר, לבצלים ולשומים... ובכך מנסה  האספסוף להסית את העם לתחתית הארציות. כעונש אנשים רבים מן העם מוכים ומתים. וצליל הסיום הצורם  הוא פרשת "צרעת מרים" בעקבות דיבור מרים עם אהרון הכהן על אחיהם משה רבינו.  ניגודים חריפים אלו  מזכירים לנו את פרשת "בראשית" הפותחת בזוהר בריאת העולם, הדומם, הצומח והחי,   בריאת אדם  וחווה. שהותם בגן עדן ויופיו. אך בהמשך  אנו נפגשים בחטא "עץ הדעת" ועונשו. רצח בין אחים. התדרדרות העולם אל עברי פי פחת. כל זה  מלמד את התנהלות האדם בעולמו. חיי האדם אינם צועדים על מסלול חלק. כי אם על עליות וירידות.

בעיון מעמיק בתכני הפרשה ניתן לגלות כי קו אחד מחבר בין חלקיהם המנוגדים של המעשים המובאים בפרשה, והוא: " הבעת חוסר שביעות רצון" , אי השלמה עם המצב העכשווי. בין של יחיד ובן של ציבור. התאוננויות אלו חלקם חיוביות וחלקם שליליות. יש המתאונן ברוח החיובית, מתוך רצון טוב וכנה, הוא מקבל  את המענה הנכון לו. ויש את המתלונן השלילי  שגם הוא מקבל את הראוי לו...

פרשת בהעלותך פותחת  בפסוק: "דַּבֵּר אל אהרֹן ואמרת אליו בהעלותך את הנֵרוֹת" (במדבר ח' ב') רש"י במקום מבאר: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה, חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות" דברי רש"י מבוססים על  דברי מדרש רבה (ט"ו ו')  אך שם יש תוספת לדברים: "אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לו לאהרן: אל תתיירא לגדולה מזו אתה מתוקן, לכך נאמר: "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות", הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם".

יש להתבונן בפשר 'חלישות הדעת' של אהרון הכהן, מדוע חלשה דעתו של אהרן הכהן כאשר ראה שהנשיאים מקריבים את קרבנותיהם? הלא אהרן עסוק היה יומם ולילה בעבודת המקדש ובהקרבת קרבנות! וכי זקוק היה  ל'עידוד' משמים: "שלך גדולה משלהם" ?!   ובפרט אם מדייקים במילים: "לפי שכשראה אהרן הכהן את חנוכת הנשיאים", נראה שחלישות הדעת באה, לא מהידיעה  שנשיאים יקריבו את קורבנם, מלבד אהרון ושבט הלווים, אלא מה-'מראה' המיוחד של כל נשיא שבט המקריב את קורבנו, ורק אז נחמץ לבו על היעדרות שלו ושבטו?!

הרמב"ן במקום מקשה על הנחמה שנחמו הקב"ה בהדלקת הנרות : "ולא נתברר לי למה נחמו ב"הדלקת הנרות", ולא נחמו ב"קטורת"- בקר וערב ששבחו בו הכתוב: "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו! ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש השם, עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלוקינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים."

מנסה הרמב"ן ליישב שהסיבה לצערו של אהרון הכהן הוא:  "ואם תאמר שהיו 'חובה' ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב 'נדבה' כמוהם לחנכת המזבח..." כלומר, הסיבה לצערו של אהרון היא העובדה שכל תפקידיו במשכן נובעים מציווי של השי"ת , ואילו מתנות הנשיאים למשכן היו מתוך התנדבות.

דבר אחד ברור כשמש בצהרים, ששורש כאבו של אהרון הכהן נבע מהשתוקקותו לעבוד את בוראו בשלימות. וזאת מפני  שידע אהרון הכהן שכל יהודי הגיע לעולם כדי למלא שליחות מסוימת. ואותה הוא  אנו אמור למלאות בצורה מושלמת, ובהתאם לכך תפקידו אמור למלא את כל מציאותו. כאשר אדם ממלא את תפקידו עלי אדמות, תחושת אושר אדירה מציפה אותו. לעומת זאת, כאשר לא ניתן לאדם למלא את תפקידו האלוקי הרי זה כאילו נטלו ממנו חלק ממציאותו. כתוצאה מכך אדם עלול לחוש חלש וחסר אונים.  אהרון הכהן קיבל תפקיד מוגדר – לעבוד את בורא העולם במשכן. הוא התמסר למילוי תפקידו וזה אכן מילא את כל מציאותו. כאשר  ראה את האור הגדול שנבע מהקרבת קורבנות הנשיאים בחנוכת המזבח, שאל אהרון את עצמו  מדוע הוא לא 'זכה' להיות ראוי בעבודת קודש זו? כי כל כולו היה מהות של השתוקקות  ואכפתיות, למלא את חלקו בשלמות בעבודת השם. וע"כ ענהו הקב"ה: "שלך גדול משלהם", אי השתתפותו בקורבנות הנשיאים לא נבע מחסרונו. אלא להיפך הוא זכה למקום גבוה יותר. ומה שלא היה חלקו עם הנשיאים זאת מפני שהיה בדרגה יותר גבוהה מהם.

כדרכו של אהרון הכהן  התרחש מאורע דומה לפני כחמש מאות שנה, בקראקא שבפולין, הגה רבינו רבי משה איסרליש - הרמ"א זי"ע   לכתוב ספר הלכתי בשם "דרכי משה", שיסכם ויאחד את כל דברי הפוסקים מזמן התלמוד ועד ימיו. בעיצומה של העבודה, הגיע לידיו חיבורו המקביל של רבינו רבי יוסף קארו ה-בית יוסף זי"ע. בהקדמת ספרו, מתאר הרמ"א את תחושתו הקשה למראה החיבור המקביל:  "אז נבהלתי, שפועל הרִיק פעלתי". הרמ"א אף מכיר בכך שחיבורו של ה'בית יוסף' עדיף על שלו.

בסופו של דבר החליט הרמ"א לכתוב השלמות לחיבורו של ה'בית יוסף', ולהוסיף את הפסיקה האשכנזית החסרה. כאשר חיבר רבי יוסף קארו את ה"שולחן ערוך", כתב הרמ"א הגהות על הספר, וכך יצא חיבור משותף של שני גדולי ישראל אלו, שהתקבל בכל תפוצות ישראל.

נתבונן בתגובתו של  הרמ"א – הוא לא כועס, ולא מנסה לפגוע בהפצת חיבורו של ה'בית יוסף', כפי שרגילים לעשות במקרים דומים. הוא חש רק כאב וחוסר אונים על העובדה שחשש שלא יוכל לממש את תכניתו, ולמלא את תפקידו בעולם.

אכפתיות זו באה לידי ביטוי בענין פסח שני, כפי הנאמר: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים ההמה אליו, אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד' במועדו בתוך בני ישראל" (שם ט' ו')

מי הם היו אותם אנשים? מגלה לנו רבי עקיבא:  " אותם אנשים מי היו... רבי עקיבא אומר, מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא".( סוכה כ"ה) כלומר,  אותם אחים קדושים "מישאל ואלצפן" בני עוזיאל  אשר נצטווו ע"י משה רבנו לטפל בקבורת נדב ואביהו כפי הנאמר: "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן ויאמר אליהם, קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה". (ויקרא י-ד) הם אשר נטמאו בהוראה מפורשת של רבן של ישראל. למרות היותם פטורים מהשתתפות בקורבן פסח. כאב להם, היה אכפת להם על ההפסד  באי נטילת חלק במצווה זו, רעיון זה  מדויק מלשון הכתוב: " למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד' במועדו בתוך בני ישראל".  על טענה צודקת זו, ענה להם משה רבינו:  ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ד'' לכם". מבאר רש"י: "עמדו ואשמעה"- כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו...".  משה רבינו היה בטוח שיש תשובה מספקת שתעניק פיצוי לרגישותם. ואמנם כן, כפי שהיה מובטח, זכה לשמוע באותו מעמד מפי הקב"ה מצות הקרבת פסח שני, כפי שמפורש בהמשך הכתובים.

בהמשך הפרשה כאשר העם מתלונן ובוכה על אי מימוש תאוותיו, פונה בתביעה משה רבינו אל הקב"ה: "  לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי... הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. " (שם י"א) משה רבינו מתקשה לראות את העם ברעתו, ומבקש בענוותנותו לא להיות שלטון יחיד בעם, אלא  לחלוק סמכויות בהנהגת העם. ובתשובה הקב"ה מסכים עמו, כפי הנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... ואצלתי מן הרוח אשר עליך  ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם".

מיד לאחר האצלת רוח השם על שבעים הזקנים בהנהגת עם ישראל. נצפו "אלדד ומידד" נשארים במחנה מתנבאים. כשראם גרשום בן משה מתנבאים חשש  שמא יש כאן פגיעה בכבוד אביו. הוא בא במרוצה לאביו בתלונה על מעשיהם. יהושע ששמע על כך, נסער מכבוד משה רבו וביקש: "אדוני משה כּלָאֵם". אך משה רבינו מגיב בענוותנותו : " וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כׇּל ־עַ֤ם ד' נביאים".

אך מנגד אנו מוצאים את האי שביעות רצון השלילית. כפי הנאמר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה".(שם י"א א')  התורה לא מפרטת על מה נסובו התלונות ומה הציק לעם?   רש"י מבאר: "  "ויהי העם" -  אין העם אלא רשעים! "כמתאננים" – אין מתאוננים אלא לשון:  'עלילה' מבקשים עלילה ה-איך לפרוש מאחרי המקום!  כן מבאר הספורנו את כ"ף הדמיון במילה "' כְּמִתְאֹנְנִים ': " כ- מתאוננים. על טורח הדרך, לא מתאוננים בלבם באמת, לא הייתה אצלם שום סיבה ראויה לזה שיתאוננו, אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות".

מה פשר הדבר: "מבקשים עלילה ה-איך לפרוש מאחרי המקום" ?! התשובה היא פשוטה, "המקום" הכוונה להקב"ה, היה קשה להם  הקרבה לקב"ה, חיי הניסים הגלויים תחת ענני כבוד, מן יורד משמים, בארה של מרים, וכו'  חיים הרוחניים אלו הכבידו עליהם, הם התגעגעו למצרים שטופת היצרים. חפשו הם להעכיר את האווירה, לקלקל את האחדות ששררה עד כה. זה היווה את התשתית לתלונות של המתאווים לאבטיחים והבצלים.

הווי אומר, כשאדם מיצר על כך  שאינו בכלל העושים, ואינו שולל את האחרים, או מקנא בהם הרי זו אכפתיות מבורכת ורצויה. אך כאשר העם מתלונן כדי לפרוש מהקב"ה ומתורתו. מתאווה לתאווה לשם תאווה. ומוסיף על כך טענות מופרכות ומגוחכות , זוהי אכפתיות שלילית, זו נרגנות. כאן הם נענשים מיד ,כדי לא ליצור מורך לב בעם .

להבדיל, מרים הנביאה גם היא גילתה  'אכפתיות' שגויה, כפי הנאמר: "ה-רק אך במשה אך במשה דִבֶּר ד' הלא גם בנו דִבֶּר " לטענתה משה רבינו קיבל על עצמו פרישות מיותרת.  הקב"ה ענה לה, משה רבינו הוא ברמה רוחנית גבוהה מהם ופרישותו הייתה מוצדקת. אך הביקורת עליו היא הייתה לא מוצדקת.

נמצאנו למדים: חובת האדם להיות להגיע אל פסגת השלמות. לגלות אכפתיות על מצבו ועל סביבתו. אך מנגד לדעת  את תבונה הנדרשת מתי  ביטוי לאי שביעות רצון מהמצב, נובעת מהטוב שבאדם ומתי להיפך.