בין המצוות הנובעות מקדושת ארץ ישראל, מנויה מצות חלה שעליה נאמר (במדבר ט"ו, י"ט-כ'): "והיה באכלכם מלחם הארץ, תרימו תרומה לה'. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, כתרומת גורן כן תרימו אותה". אדם שלש בצק מאחד מחמשת מיני דגן: חיטה, שעורה, כוסמין (לא כוסמת), שבולת שועל ושיפון, חייב להפריש מהעיסה ולתיתה לכהן. אם הוא לא הפריש מהבצק, עליו להפריש מהמוצר לאחר האפיה. 

החלק שהאדם מפריש מעיסתו נקרא "חלה", והיא נאכלת על ידי הכהנים בלבד. כיום, שהכהנים אינם טהורים, היא נשרפת או נקברת. גם כיום חייבים להפריש חלה אף שאין היא נאכלת על ידי הכהנים.  

רק בארץ ישראל חייבים להפריש חלה כפי שנאמר (שם י"ח): "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה". חכמים הרחיבו את החיוב המוטל על תבואת ארץ ישראל ותיקנו שיפרישו חלה גם בחוץ לארץ.

מצות הפרשת חלה היא אחת משלוש המצוות שנתייחדו לאשה: חלה, נידה והדלקת הנר בערב שבת.

טעם המצוה הוא: לפי שחייו של האדם תלויים במזונו, ורוב המזון בעולם הוא הלחם, זיכה אותנו ה' במצוה בלחמנו, ונקבל על ידה זכות בנפשנו, ותהא העיסה מזון לגוף ומזון לנפש. גם למען יחיו הכהנים משרתי ה', העוסקים תמיד בעבודתו" (ספר החינוך מצוה שפ"ה).

מצוות חלה כתובה בתורה לאחר פרשת נסכי הקרבנות (היין שהיו מנסכים על המזבח בעת הקרבת הקרבן), ואמנם יש קשר הדוק ביניהם. הנסכים המוקרבים במקדש ה' יחד עם הקרבן, מורים על העובדה שכל הטבע נתון תחת השגחתו של בורא העולם ומנהיגו. פרשת נסכים מלמדת שהמזון, הרווחה והאושר של העם כולו תלויים במישרין בהנהגת ה'. הנסכים נלקחים מהתרומה שתרם כל עם ישראל למקדש, ולכן הם קשורים לטבע כולו. לעומת זאת, הפרשת חלה הנעשית בבית, מורה על השגחתו המיוחדת של ה' על כל יחיד ויחיד. לא רק אור השמש המבשיל את תנובת השדה, הוא שלוחו הישיר של ה', אלא גם היבול שהאדם נוטל לביתו, ניתן לו מאת ה', והודאתו באה לידי ביטוי בהבאת החלה לכהנים משרתי ה'.

השיבולת שבשדה מבשילה תחת קרן השמש המשותפת לכל באי העולם. מנת חלקו של כל יחיד ויחיד בברכת הכלל היא הלחם הניתן לו מידי יום. גם לחם זה הוא תוצאה ישירה של השגחתו הפרטית של ה'. ולפיכך, כדרך שהוא מפריש תרומה מן התבואה, כן יפריש פרוסה מהעיסה. היא נעשית קודש, ודינה כדין תרומה לכל דבר. באופן זה מעיד כל אדם שקיומו וקיום ביתו קדושים הם לה' ולתורתו.

תרומת החלה מכוונת גם לפרנסת המן שירד לעם במדבר סיני, ומרמזת שהיא נמשכת והולכת באופן עקרוני כל הימים,  שהרי ה' הוא הזן ומפרנס את בריותיו. ה' שם את עיניו על כל נפש של גדול וקטן הקוראים אליו ומייחלים לחסדו. בכך מהווה מצוה זו השלמה מהותית למצוות מנחה ונסך שקדמה לה, שהרי כולן מוקדשות להשגחתו של ה' על כל ברואיו.