כאשר חזר יעקב אבינו מחרן מבית לבן אל בית אביו שבארץ כנען לאחר למעלה מעשרים שנות העדרות, הוא מעביר בלילה את נשיו ואת ילדיו את מעבר יבוק. כאשר הוא נותר לבדו מעבר לנחל, מתגלה אליו איש שנאבק עמו עד עלות השחר. ההאבקות היא עזה ביותר, ואותה דמות עלומה אינה מצליחה להכריע את יעקב. האיש היה המלאך הממונה על האומה של עשיו, ומטרתו להכריע את המחלוקת שבין שני האחים לטובת עשיו. המאבק אינו מתנהל רק באופן פיזי כמאבק בין איש לרעהו, אלא הוא התנהל אודות עניינים רוחניים גבוהים מאד.

בסופו של המאבק הודה המלאך ליעקב וברכו (בראשית ל"ב, כ"ז): "ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". בברכה זו כלולים נושאים נרחבים שבהם זכו יעקב והעם שקם ממנו, אולם במהלך המאבק ארע ארוע נוסף:

"וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (שם פסוק כ"ה). המלאך נקע את ירך יעקב והפריד את הגיד מעצם הירך. הגיד נשָה, זז ממקומו. מאותה השעה יעקב צלע על ירכו, עד שהתרפא לאחר מכן על ידי ה'.

כתוצאה ממקרה זה חל איסור על עם ישראל לאכול גידים אלו בבשר בהמה: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (שם פסוק ל"ב). איסור אכילת גיד הנשה הינו עונש לבני ישראל שהניחו לאביהם ללכת לבדו כנאמר "ויותר יעקב לבדו". בניו היו גיבורים, והיה להם להמתין לאביהם ולסייעו. מכאן ואילך יהיה איסור זה תזכורת לבני ישראל לקיים מצוות לוויה כדי לתקן את מה שלא עשו בזמנו.

הוצאת הגידים האסורים מבשר הבהמה דורשת מומחיות גדולה מאד. האדם הממונה על תחום זה נקרא 'מנקר', כי הוא מנקר ומוציא את החלקים האסורים באכילה. למלאכה זו דרושה ידיעה הלכתית מקיפה, נסיון רב מאד ועבודה מסורה.

ספר החינוך (במצוה ג') מסביר שמצוה זו באה לעודד את רוחו של העם שהרבה גלויות וצרות עטו עליו. מטרת האיסור להחדיר ללב שכמו שהמלאך, שרו של עשיו, לא יכול היה להכריע את יעקב, כך לא יוכלו האויבים בכל הדורות לכלות, חלילה, את עם ישראל. וכשם שאצל יעקב זרחה לו השמש בהמשך דרכו, והוא נרפא מצליעתו, כך יגיע זמן הגאולה לעם כולו, ויהיה זה זמן שבו הם יתרפאו מכל מכאוביהם. האיסור משמש תזכורת תמידית ועידוד לעם הנרמס על ידי הגויים ומבשר לו כי הגאולה תגיע, ועמה יסתיימו הימים הקשים.

במשך כל אותו מאבק, לא הצליח שרו של עשיו לנצח את יעקב, אך עלה בידו לנתק את גידיו ולמנוע ממנו מלהשתמש בכוחותיו החומריים. כך יצעד יעקב בדרכו בהיסטוריה כצולע, בלי יכולת לעמוד על שתי רגליו וללא הליכה מאוששת.

חוסר מעמד זה הנו תנאי הכרחי לפקוח את עיניו של עשיו. אילו עמד גם יעקב בראש ארבע מאות איש, לא היתה עמידתו הבלתי מנוצחת משמשת כעדות לאצבע אלוקים, להשגחה הפרטית המלווה אותו. דווקא בזכות חולשתו החומרית של עם ישראל הוא מעיד על הא-ל המגונן עליו בכל המצבים.

מדי הסיבם לאכול תתייצב בפני עם ישראל האזהרה לוותר מרצון על גיד הנשה ולוותר על כוחם שנמסר בידי עשיו. עם זאת אל יראו את עצמם מופקרים, מתוך שאינם חגורים בחרבם כעשיו. כוחו של יעקב-ישראל תלוי בכוחות נעלים יותר שחרבו של עשיו לא תוכל להם. בשעה שיעקב נופל, סיבת נפילתו אינה מפני מיעוט כוחו החומרי. הוא נופל מתוך שלא השכיל לקיים את משמרת אלוקיו. וכן להיפך, בשעה שישראל עומד, הרי סוד עמידתו אינו בסעד החומרי האיתן, אלא בכוח אלוקיו הנושאו על כנפי נשרים. הוא המסר שנמסר ליעקב וממשיך להימסר לעד ללב ישראל, הוא הדבר שתוכנו המלא והשלם חדר להכרת האומה.

כאשר חזר יעקב אבינו מחרן מבית לבן אל בית אביו שבארץ כנען לאחר למעלה מעשרים שנות העדרות, נודע לו שעשיו אחיו בא לקראתו בראשות ארבע מאות איש, ופניו אינן לשלום. יעקב שולח דורון גדול לעשיו ומשתדל לחלות את פניו כדי שלא יבוא אליו בכוונות זדון.

יעקב מעביר בלילה את נשיו ואת ילדיו את מעבר יבוק. כאשר הוא נותר לבדו מעבר לנחל, מתגלה אליו איש שנאבק עמו עד עלות השחר. ההאבקות היא עזה ביותר, ואותה דמות עלומה אינה מצליחה להכריע את יעקב. מתברר שהאיש הוא שרו של עשיו, המלאך הממונה על האומה של עשיו, ומטרתו להכריע לטובת עשיו את המחלוקת שבין שני האחים, שהיא בעצם מחלוקת שני העולמות: העולם הזה והעולם הבא. המאבק אינו מתנהל רק באופן פיזי כמאבק בין איש לרעהו, אלא הוא מתנהל על פי סודות עליונים, שעליהם התבטאו חז"ל שהם העלו אבק עד כסא הכבוד, כלומר, שהמאבק ביניהם התנהל אודות עניינים רוחניים גבוהים מאד.

בסופו של המאבק הודה המלאך ליעקב וברכו (בראשית ל"ב, כ"ז): "ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". בברכה זו כלולים נושאים נרחבים שבהם זכו יעקב והעם שקם ממנו, אולם במהלך המאבק ארע ארוע נוסף:

"וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (שם פסוק כ"ה). המלאך נקע את ירך יעקב והפריד את הגיד מעצם הירך. הגיד נשָה, זז ממקומו. מאותה השעה יעקב צלע על ירכו, עד שהתרפא לאחר מכן על ידי ה'.

כתוצאה ממקרה זה חל איסור על עם ישראל לאכול גידים אלו בבשר בהמה: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (שם פסוק ל"ב). איסור אכילת גיד הנשה הינו עונש לבני ישראל שהניחו לאביהם ללכת לבדו כנאמר "ויותר יעקב לבדו". בניו היו גיבורים, והיה להם להמתין לאביהם ולסייעו. מכאן ואילך יהיה איסור זה תזכורת לבני ישראל לקיים מצוות לוויה כדי לתקן את מה שלא עשו בזמנו.

הוצאת הגידים האסורים מבשר הבהמה דורשת מומחיות גדולה מאד. האדם הממונה על תחום זה נקרא 'מנקר', כי הוא מנקר ומוציא את החלקים האסורים באכילה. למלאכה זו דרושה ידיעה הלכתית מקיפה, נסיון רב מאד ועבודה מסורה.

ספר החינוך (במצוה ג') מסביר שמצוה זו באה לעודד את רוחו של העם שהרבה גלויות וצרות עטו עליו. מטרת האיסור להחדיר ללב שכמו שהמלאך, שרו של עשיו, לא יכול היה להכריע את יעקב, כך לא יוכלו האויבים בכל הדורות לכלות, חלילה, את עם ישראל. וכשם שאצל יעקב זרחה לו השמש בהמשך דרכו, והוא נרפא מצליעתו, כך יגיע זמן הגאולה לעם כולו, ויהיה זה זמן שבו הם יתרפאו מכל מכאוביהם. האיסור משמש תזכורת תמידית ועידוד לעם הנרמס על ידי הגויים ומבשר לו כי הגאולה תגיע, ועמה יסתיימו הימים הקשים.

הרב הירש כותב: גיד הנשה ודאי לא בא להודיע לבני יעקב את העובדה ההיסטורית כי אביהם הראשון היה צולע כתוצאה מהיאבקות, עובדה זו כשלעצמה הינה נטולת חשיבות. הנצחתה על ידי מצוה אלוקית תתבאר רק אם נניח שקשורות בה אמיתות בעלות משמעות עמוקה לתעודתנו, ואמיתות אלו באות לידי ביטוי וחידוש נצחי על ידי איסור האכילה.

במשך כל אותו מאבק, לא יכול היה שרו של עשיו לנצח את יעקב, אך עלה בידו לנתק את גידיו ולמנוע ממנו מלהשתמש בכוחותיו החומריים. כך יצעד יעקב בדרכו בהיסטוריה כצולע, בלי יכולת לעמוד על שתי רגליו וללא הליכה מאוששת.

חוסר מעמד זה הנו תנאי הכרחי לפקוח את עיניו של עשיו. אילו עמד גם יעקב בראש ארבע מאות איש, לא היתה עמידתו הבלתי מנוצחת משמשת כעדות לאצבע אלוקים, להשגחה הפרטית המלווה אותו. דווקא בזכות חולשתו החומרית של עם ישראל הוא מעיד על הא-ל המגונן עליו בכל המצבים.

מדי הסיבם לאכול תתייצב בפני עם ישראל האזהרה לוותר מרצון על הגיד הזה ולוותר על כוחם שנמסר בידי עשיו. עם זאת אל יראו את עצמם מופקרים, חסרי בטחון בחליפת העתים, מתוך שאינם חגורים בחרבם כעשיו, ואף צעדיהם על הארץ אינם מאוששים. כוחו של יעקב-ישראל תלוי בכוחות נעלים יותר שחרבו של עשיו לא תוכל להם. בשעה שיעקב נופל, סיבת נפילתו אינה מפני מיעוט כוחו החומרי. הוא נופל מתוך שלא השכיל לקיים את משמרת אלוקיו. וכן להיפך, בשעה שישראל עומד, הרי סוד עמידתו אינו בסעד החומרי האיתן, אלא בכוח אלוקיו הנושאו על כנפי נשרים. הוא המסר שנמסר ליעקב וממשיך להימסר לעד ללב ישראל, הוא הדבר שתוכנו המלא והשלם חדר להכרת האומה.