בין אישי הסגולה שזכו לתהילת עולם בתודעת העם, שמור מקום נכבד ליתרו. הוא הגיע ממרחקים, מאמונות זרות ומנוכרות ומשם פילס את דרכו לעולם היהדות. ואכן, לעיקר תהילתו זכה יתרו בעקבות העצה הטובה שיעץ למשה, עצה שקיבלה הסכמה מפי הגבורה.

יתרו ראה את משה חתנו ניצב לבדו וכל עול הציבור מוטל עליו: הוראת הדינים והמשפטים, הנהגת העם, תפילות עבור העם וישיבה על כס המשפט, ואז העלה יתרו את החשש שנטל זה יהיה כבד מנשוא.

בעקבות זאת הציע יתרו לברור מכל העם: "אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע" (שמות י"ח, כ"א), ולמנותם לשופטים ולדיינים שיסייעו למשה. יתרו הציע להקים מערכת שיפוט שתורכב משרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, והם יעמדו לצידו של משה.

הצעתו הוצאה אל הפועל, ואלו הם בתי הדין שהשכינה חופפת עליהם עד ימינו ומסייעת בידם לשפוט ביושר ובצדק, וכפי שנאמר: "אלוקים ניצב בעדת א-ל" (תהלים פ"ב, א').

אך יחד עם התהילה שזכה לה יתרו בזכות הצעתו, קיים שוני בין הצעת יתרו לבין מה שהתרחש בעת ביצוע תכנית זו. שוני דק זה חובק זרועות עולם.

יתרו אמר למשה: "והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך, וכל הדבר הקטון ישפטו הם" (שמות י"ח, כ"ב). ואילו כשהתורה מתייחסת למינוי הדיינים היא אומרת: "את הדבר הקשה יביאון אל משה, וכל הדבר הקטון ישפטו הם" (שם פסוק כ"ו). יתרו הבחין בין דבר גדול לדבר קטן, ואילו דעת השכינה חילקה בין דבר קשה, כלומר, סבוך ועמוק, לענין שאינו קשה. גם כאשר משה רבינו חוזר בפרשת דברים על הענין, הוא אומר: "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו" (דברים א', י"ז).

ההבדלים בין דברי יתרו לגישת משה הם עקרוניים ביותר. תפיסת יתרו היתה שאם הסכסוך בין בעלי הדין הוא על סכום מועט, אין צורך להטריד בשל כך את משה רבינו. כדי לדון בנושא זה מספיקים שרי עשרות או דיינים זוטרים אחרים. לעומת זאת, משה צריך לדון "בדבר הגדול", דהיינו, בסכומי כסף גדולים.

אולם גישת התורה שונה לחלוטין. סכום התביעה אינו מעלה ואינו מוריד מחשיבות הדיון. אותו הרכב של בית דין ידון בתביעות של מיליונים, בדיוק כבדין תורה של שווה פרוטה.\

ואמנם, משה רבינו מבאר כוונה זו: "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא... כקטון כגדול תשמעון" (דברים א', ט"ז-י"ז), ורש"י מפרש בשם חז"ל: "שיהיה חביב עליך דין פרוטה כדין מאה מנה".

מסופר בגמרא (בבא מציעא כ"ד, א') שמהאכסניה שבה התאכסן האמורא מר זוטרא החסיד נגנב גביע כסף. ראה מר זוטרא את אחד התלמידים שנטל ידיו וניגבן במגבת של חבירו. אמר: זהו הגנב, מעשיו מעידים שלא איכפת לו להשתמש בממון שאינו שלו, ואכן הלה הודה בסופו של דבר שהוא גנב את הגביע.

מר זוטרא לא אמר שמי שחשוד על ניגוב ידיו במגבת של הזולת, עתיד גם לגנוב גביע של כסף. כוונתו היא שמי שנחשד ליטול אגורה שלא כדין, עלול גם לגנוב גביע כסף, משום שבעיני התורה דין פרוטה כדין מאה, ודין אחד לניגוב במגבת של הזולת ולגניבת מיליונים.

הדברים אמורים לא רק בתחום דיני הממונות. גם בשטחים אחרים גורסת דעת תורה שבשום פנים אין מקום לזלזל בזוטות, באשר אלו הינם המפתחות לעניינים גדולים.

בעיני בשר ודם הדברים הגדולים הם המרשימים והמעוררים יראת כבוד, ואילו העניינים הנראים כפעוטים אינם מרשימים באותה מידה, אולם לא כך היא דעת התורה. התורה אינה מזלזלת אף לא בפרט אחד הנראה כזוטר.

רבי עקיבא אומר (אבות ג', ט"ו): "הכל לפי רוב המעשה". המעלות לא יגיעו לאדם לפי גודל המעשה, אלא לפי ריבוי המעשים הקטנים, ומבאר הרמב''ם: והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה יגיע קנין חזק, לא כשיעשה אדם פועל אחד גדול מפעולות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק.

המסקנה המעשית שמסיק הרמב"ם מעיקרון זה היא, שאם אמור אדם לחלק אלף שקלים לצדקה, והשאלה הניצבת בפניו היא האם לתת סכום זה בבת אחת או לחלקו לאלף נתינות קטנות, עדיף לנקוט באפשרות האחרונה. אמנם מתן צדקה של סכום גדול בבת אחת הוא מעשה מרשים, ויש בו גילוי של נדיבות יוצאת דופן, אולם מבחינת ההשפעה על הנפש ועל האישיות, דוקא המעשים הרבים הנעשים בהתמדה משפיעים הרבה יותר.

המזלזל בפרטים, אין לסמוך על שיקול דעתו ועל כישוריו גם בעניינים רמים וגדולים. לעומת זאת, גדלות אמת היא דווקא זו הבנויה על פרטים קטנים רבים הבונים את אישיותו של האדם ואת דרכו בחיים.

אישיות אינה יכולה להיות מעוצבת לא ביום אחד ולא בפעם אחת, אלא היא תוצאה של טיפול וטיפוח בני תקופה ממושכת, וכל מעשה, ולו גם הקל שבקלים, תורם את תרומתו ומשאיר את רישומו על האישיות.

הרבה יעדים שלא ניתן להשיגם בצעדים גדולים מושגים בצעדים איטיים וקטנים, אך מדודים, שקולים ועקביים.