תשעה באב הוא היום השחור ביותר בתולדות ישראל. עוד במדבר סיני הוא הוכר כמועד לפורענות. עם זאת מלווה אותנו הנבואה: "כה אמר ה'... וצום החמישי... יהיה לבית יהודה לששון ולמועדים טובים" (זכריה ח', ט'). "צום החמישי" כוונתו לצום החל בחודש החמישי מניסן, הוא חודש אב. לאמור: האבל ביום זה הוא זמני, הוא יהיה בעתיד יום חג ושמחה. כאשר נקלע רבי עקיבא אל הר הבית השומם, צחק בראותו שועל יוצא מחורבות קודש הקודשים. רבי עקיבא צחק, בעוד רעיו התנאים היו מזועזעים עד בכי. מה פשר הצחוק הזה?

חבריו הבוכים של רבי עקיבא אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א', נ"א) "הזר הקרב יומת", ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?!

אמר להם: לכן אני משחק, שכתוב (ישעיהו ח', ב'): "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו". וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתוב (מיכה ג', י"ב): "לכן בגללכם ציון שדה תחרש". בזכריה כתוב (ח', ד'): "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת (מכות כ"ד). זהו צחוק שהוא השקפת עולם. אמנם השממה שנתגלתה לעיניהם פצעה גם את לב רבי עקיבא, אולם הוא הבחין גם בקיומה המלא והמדויק של נבואת החורבן, הקשורה בקשר הדוק אל נבואת התקווה של העתיד.

כל עוד לא התקיימה הנבואה, אפשר לתלות את המפלה בתהליכים היסטוריים בלתי נמנעים, כמיטב מסורת מפרשי ההיסטוריה ומנתחיה.

אולם הנבואה שהושמעה לפני ההתרחשות והתגשמה במלואה עד לפרט אחרון, מכריזה על הנהגה שמיימית וסמויה הקובעת את מסלול המאורעות.

גם היום אנו מנציחים את הסתירה הזו. בתום הצום אנו סוגרים את ספרי הקינות, וכבר מתנערים מן הזיכרונות הכבדים. כאילו לפי פקודה משנים אנו את מצב הרוח. ללא הפסק של פרק זמן סביר, בלי אתנחתא, נכנסים אנו לשבת נחמו. שבת ששמה כשם הפטרתה (ישעיהו מ', א'): "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם".

וכך, מול הכרזת הששון של הנביא, לנוכח קביעת תאריך הולדת הגואל ביום זה, לשמע צחוקו של רבי עקיבא ולמראה צמיחת ה"נחמו" מתוך ה"איכה" - אנו תרים ומחפשים היכן טמון גרעין הנחמה והגאולה בחורבן עצמו.

האומנם, המוות הוא מבשר החיים?

אכן, חוקי רוח האדם וחוקי חייו החברתיים שווים הם לחוקי הטבע. כמו שבעולם הסובב אותנו צומח החדש רק מן הישן והכלה, כך גם בעולם הרוח.

הלילה הוא מבשרו של היום. ריקבון הזרע במעבה האדמה, הוא תנאי לנביטת החיטה החדשה. עץ מצמיח עלים רעננים באביב רק לאחר שנשרו עלי העונה הקודמת בשלכת הסתיו. כללים אלו יפים גם בחיי אדם, בגורל עם וארץ.

אף האדם כפוף לחוקים אלו לחלוטין. הוא אינו יכול להפר אותם, אך בידו להתחמק מן המחזוריות של צמיחה - כליה - צמיחה, אם תושתת תרבותו על יסודות שישמרו לנצח את רעננות העלה באביב.

 כליה זו מעוררת שמחה אף בתוך הצער. בחשכה עצמה מצויה נקודת האור. התפרקות הממלכה היהודית ופיזור העם כמוץ ברחבי תבל, הם תנאים הכרחיים לצמיחה המחודשת, ליצירת אפשרות להתפתחות חדשה מבלי שלקלקול הקודם תהיה השפעה על צמיחה זו.

ממרחק הדורות משקיף עלינו רבי עקיבא, וצחוקו צוחק בתוך ליבנו, מעלה חיוך על שפתינו, כי עוד מעט (תהלים קכ"ו, א'-ב'): "בשוב ה' את שיבת ציון... אז ימלא שחוק פינו".

העלאת זכרה של ירושלים והדרישה לציון, סגולתן למהר את קץ הגלות ואת בוא הגאולה. דברים ברוח זו כותב ה"כוזרי" (בסיום ספרו), תוך הסתמכות על פסוקים מספר תהלים (ק"ב, י"ד-ט"ו): "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" - "ירושלים לא תיבנה, כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה".

ההשתוקקות לגאולה היא עצמה מעוררת רחמים ורצון במרום לזרז את בוא הישועה. נאמר (תהלים קכ"ב, ו'): "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך", אם אמנם אתם שואלים את שלום ירושלים, כלומר, משתוקקים לבניינה, על ידי כך "ישליו אוהביך", תזכו לשלוה המיוחלת, כי הרצון וההשתוקקות הם יוצרי הישועה.

כבר ביציאת מצרים נקבע העיקרון הבסיסי שבהגיע עת הגאולה, מי שאינו רוצה להיגאל, אמנם לא יזכה להיכלל בגאולה זו. חלק מבני ישראל שלא אבו לצאת ממצרים, אמנם לא נגאלו ומתו בימי האפילה של מכת חושך.

מאידך גיסא, הרצון והשאיפה לגאולה מזרזים את בואה. גם אם עדיין לא הגיע הזמן המיוחל, מכל מקום תשוקת אמת יוצרת אפשרות להיגאל. גם מבחינה טבעית, באמצעות רצון חזק מסוגל האדם לכבוש יעדים, שלפי חישובים טבעיים אינם ניתנים לכיבוש. במיוחד אמורים הדברים בבחינה הרוחנית.

תפקידו של האדם להיות מוכן לפעול גם מעבר לחישובים טבעיים. יהודים בכל הדורות יישמו עיקרון זה. ידוע על יהודים רבים שנטלו על עצמם סיכונים רבים, ובלבד שיזכו להגיע לנחלת ה'. אהבתם לארץ הקודש גברה על כל המכשולים ועודדה אותם ליטול מקל נדודים לידם, לחצות ימים ונהרות, ובלבד שיזכו לחונן את עפר הארץ.

מסופר בגמרא (כתובות קי"ב, א') על רבי זירא, מגדולי האמוראים, שיצא בדרכו לארץ ישראל והגיע לנהר שמנע ממנו להמשיך בדרכו. רבי זירא לא נרתע ועבר על פני לוח עץ צר, תוך כדי אחיזה בחבל שנמתח מעבר אחד של הנהר לעברו השני.

מעשה זה מקפל בתוכו את עוצמת ההשתוקקות שפעמה בלב רבי זירא להיכנס לארץ. העזה שמעבר לחישובים הטבעיים היא הנדרשת מן האדם בבואו לזכות בנחלת הארץ, והיא המזכה אותו בקנין קדוש זה.

גם הדרישה המתחייבת מאיתנו כלפי ציון וירושלים, מחייבת לא רק השתוקקות אדירה לארץ ישראל, אלא גם חדירה לנבכי הסיבות שגרמו לחורבן, כדי שניתן יהיה לטפל בהן ולהרפא מהן.

נאמנה עלינו עדות חכמינו (יומא ט', ב') שבית המקדש השני חרב בשל שנאת חינם. לנוכח זאת עלינו לעשות הכל כדי לעקור נגע זה מקרבנו. בכך נקיים את החובה לדרוש את ציון, ובכך גם נתרום את תרומתנו לגאולה העתידה.