להתנחלות ולהתיישבות בארץ ישראל קדם צווי לקיחת ראשית פרי האדמה כנאמר: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא" (דברים כ"ו, א'-ב').

אדם יורד לשדהו לאחר חודשי עמל, לאחר ימים ארוכים של זעה ומאמץ, חרישה וזריעה, ניכוש ושמירה, ומבחין בניצני פרי העבודה הקשה. בלבו המתרחב הוא חש את גאוות הקניין והרכוש. עז רצונו לקטוף את התאנה ולבלוע אותה בשלמותה. אולם במקום זאת... הוא כורך גמי סביבה לסימן. הוא יודע שאין היא שלו.

זוהי הכנעת יצר מאין כמוה. אמנם בכפייה עצמית זו הפסיד את התאנה שביכרה, אך לעומת זאת זכה לאיזון נפשי, להגדרה מציאותית יותר של מושגי הרכוש והממון. המרחק הרגשי ששמר האדם מרכושו החומרי, מנע ממנו את ההשתעבדות לו, ואף העניק לו שליטה עליו. הוא נשאר חופשי ומשוחרר, מחוץ לחבלי קסמיו של הממון.

לאחר שהגיעו הפרות המסומנים לגמר גידולם, נטל החקלאי את הביכורים, שם אותם בטנא ועלה עימם לירושלים, אל מקום המקדש. העשירים היו מביאים את ביכוריהם בקלתות של זהב, והכהן היה נוטל מהם את הפרות ומחזיר להם את סלי הזהב שלהם, ואילו העניים היו מביאים את ביכוריהם בסלי נצרים, והכהן היה לוקח את ביכוריהם ביחד עם הסל.

מהי הסיבה לנטילת סלי הנצרים ולהחזרת סלי הזהב?

הקב"ה שונא גאווה, והעשיר המביא סל מזהב מתגאה בדרך כלל בלבבו על יכולותיו הכלכליות ועל מעמדו, לפיכך אין הקב"ה רוצה לטול את סליו. לעומתו, סל הנצרים של העני שהביא בלב שפל וברוח נמוכה, רצוי הוא לפני הקב"ה.

סיבה נוספת: העשיר מביא סל גדוש בתאנים, ברימונים ובזיתים משובחים, ואילו העני, שרק שלושה עצים עלובים גדלים בחצרו, מסוגל להביא תאנה אחת, שני זיתים ושלושה רימונים ואת תחתית סל הנצרים ממלא הוא בשיבולים.

אם יבוא הכהן ויוציא את פירותיו מתוך הסל, יבחינו כולם במיעוט הביכורים שהביא, וכלימה תכסה את פניו, לכן לוקח הכהן את הביכורים עם הסלסלה.

שם במקדש, בעוד הסל על כתפו, נושא המקריב נאום. נאום אשר העיד על אופי הנואם, ובו זמנית גם עיצב את נשמתו.

אלו דברי מביא הביכורים: "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לנו" (שם ג')... "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" (שם י').

"באתי", אומר מביא הביכורים גם לאחר מאות שנות ישיבת בני ישראל בארץ. לא אבותי באו, אלא אני באתי. לא על נחלת אבות דורכות רגלי. לא מולדת מובנת מאליה היא לי, כי אם מתנה ממרום המתחדשת מדי שנה בשנה.

למצוות ביכורים נודעת חיבה יתרה. החשיבות הרבה שמייחסת התורה למצווה זו, ניכרת בקריאה שקורא מביא הביכורים בעת הבאת ביכוריו לבית המקדש. קריאה זו מתארת את כל דברי ימי ישראל החל משחר ימי האומה עד בואם לארץ הקודש, ובה מודה מביא הביכורים לבורא ואומר: "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת...", ותמוה, מפני מה נאמר "ויביאנו אל המקום הזה", כלומר אל בית המקדש, ולאחר מכן "ויתן לנו את הארץ", בעוד שקודם הגענו אל הארץ, ורק לאחר מכן לבית המקדש?

אלא התורה מלמדת שעיקר השבח וההודאה על נתינת הארץ הטובה, אינה צריכה להיות על שזוכים אנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה, אלא מחמת שזוכים לקיים את המצוות התלויות בה, כדברי חז"ל (סוטה י"ד, ע"א): "מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ, כדי שיתקיימו כולן על ידי".

והנה, ביכורים היא המצוה הראשונה מהמצוות התלויות בארץ, שהרי הפרשתה קודמת להפרשת תרומות ומעשרות, כדכתיב: "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמות כ"ב, כ"ח), וכפי שפירש רש"י שם, ש"מלאתך" אלו ביכורים, ו"דמעך" אלו תרומות ומעשרות.

בשעה שמביא האדם ביכורים לבית המקדש, מן הראוי שיתן שבח והודאה למקום על ביאת הארץ לא מחמת הנאת הגוף אלא מחמת שזכה לקיים בה את המצוות התלויות בה.

לכן אומר מביא הביכורים: "הגדתי היום", כלומר בעת קיום המצוה, "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו", הנני מודה לקב"ה על ביאת הארץ כי קיום המצוות התלויות בה הוא העיקר בביאת הארץ.

ואחר כך הוא מברך את קונו גם על הנאת הגוף שיש לו מהזכיה בארץ ישראל: "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש".

עתה מובן מדוע הקדים "ויביאנו אל המקום הזה" שהוא בית המקדש, ל"ויתן לנו את הארץ", מפני שקודם נותן הוא שבח והודאה על בואו לבית המקדש שהנשמה תלויה בו, ורק אחר כך נותן שבח על חלק ההנאה הגשמית מהארץ, שהיא "ארץ זבת חלב ודבש".

דגש נוסף שמוצאים אנו במצוות הביכורים הוא חובת השמחה בעת הבאתם. אומנם כל מצוות התורה חייבות להתבצע מתוך שמחה וטוב לבב, אולם עולה עליהן מצוות ביכורים, שהשמחה מהווה חלק בלתי נפרד ממנה.

במצווה זו מדגישה התורה (דברים כ"ו, י"א): "ושמחת בכל הטוב". הביכורים היו מועלים לירושלים בפומביות ובחגיגיות רבה. הרמב"ם מתאר כיצד היו מעלים את הביכורים: "כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, ולנים ברחובה של עיר... ובשחר הממונה אומר: 'קומו ונעלה ציון אל ה' אלוקינו'. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופים זהב ועטרה של זית בראשו... והחליל מכה לפניהם, עד שהם מגיעים קרוב לירושלים. והם הולכים בכל הדרך וקוראים: 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' (תהלים קכ"ב, א').

הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם שליחים להודיע לאנשי ירושלים, ועיטרו את ביכוריהם... והפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם מירושלים... ומשייכנסו כולם בשערי ירושלים, יתחילו לקרות: 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים'".

הכרזת האמונה העולה מהבאת הביכורים היא המבטיחה שגם שאר הפירות יהיו חתומים בחותם האמונה. ה"ראשית" המקודשת מקרינה קדושה גם על הנותר, ואף היבול הנוסף ייאכל בקדושה ובטהרה.

כך עומד כל יחיד בעם ישראל, מזדהה הזדהות גמורה עם עמו ועם תולדותיו. חי מחדש בלבו את החוויה של קבלת הארץ. תוך ויתור על ראשית פרי העמל, הוא לומד בצורה מוחשית להכיר תודה, לשלוט ברכושו ולשמוח בו.

מיחידים כאלו יכולה לצמוח חברת מופת בהצטרפם יחד. ומה נותר לנו מפרשה יפה זו כיום? געגועים לאותן שנות קדם.

גם בגעגועים אלו טמון קורטוב מרפא.