רגע לפני שעזב את הבית הלבן הניח הנשיא היוצא אובמה מכתב חפיפה למחליפו בתפקיד דונלד טראמפ, המכתב נכתב על הנייר הרשמי של הבית הלבן והונח במגירה העליונה של שולחן הנשיאות: "ברכות על קמפיין יוצא דופן", פתח אובמה את מכתבו. "מיליונים תולים בך את תקוותיהם, וכולנו, ללא קשר לשיוך מפלגתי, צריכים לקוות להרחיב את השגשוג והביטחון בתקופת כהונתך". בליבת המכתב פונה אובה לטראמפ ומזכיר:

"אנחנו דיירים זמניים של המשרד הזה"(הבית הלבן)"

זה הופך אותנו לאפוטרופוסים של המוסדות והמסורות הדמוקרטיים - כמו שלטון החוק, הפרדת הרשויות, הגנה שווה וחירויות האזרח - שאבותינו נלחמו ודיממו למענם, ללא קשר לדחיפה ולמשיכה של הפוליטיקה היומיומית. זה תלוי בנו לשמר את הכלים האלה של הדמוקרטיה, שיישארו חזקים לפחות כפי שמצאנו אותם".

מפעים עד כמה מתאים מכתב זה , בשינויים קלים, לכול יהודי- עם בואו לאוויר העולם. 

לאחר פרשת התוכחה ו"דברי הברית" שכרת משה רבנו עם בני ישראל, קרא משה לכל העם ואמר: "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם...המסות הגדולות... האותות והמופתים הגדולים ההם"  ועם זאת : "ולא נתן השם לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה".(דברים כ”ט, א-ד). רש"י במקום מבאר : "ולא נתן השם לכם לב לדעת" - להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו".

בפשוטם של מקראות נראה שמשה רבינו מלמד זכות על עם ישראל בטענה: "כי השם לא נתן לישראל לב לדעת, ועיניים לראות ואזנים לשמוע". כ'הצדקה' למריו של דור המדבר שאמנם ראה ניסים גלויים ועצומים במצרים ובמדבר, אלא שעדיין היה שקוע בזוהמת מצרים, ומשמים  לא זיכו את העם  בעיניים- לראות, ואוזניים-  לשמוע את גודל ניסי הקב"ה בעולם! ובכך הסיר מהם את האשמה. על תובנה זו מקשה אברבנאל:

" הפסוק הזה יורה שהמרי (המרד)  אשר ליווה אותם עד היום הזה מסודר ומסובב מאתו יתברך – ואינו כך, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים!". ועם היות השם יתברך סיבה ראשונה לכל הדברים, הנה ביד האדם ובחירתו לדעת את ה' ולשמוע בקולו! והכתוב אמר (דברים ד' ל"ה) "אתה הראית לדעת כי השם הוא האלוקים אין עוד מלבדו... ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, ודבריו שמעת...", ואיך יאמר "ולא נתן השם לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע"?!

מכוח שאלתו מבאר אברבנאל את הפסוק בלשון תמיהה וביקורת : "הוכיח משה אותם על מֶרְיַם ועוונם מאשר ראו בעיניהם ונסים ונפלאות הרבה ולא שמו לב אליהם ואף על פי שהייתה להם תבונה טובה...  לכן אמר "ולא נתן השם לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה?!" והוא נאמר בתמיהה:

וכי לא נתן לכם השם לב- לדעת ועיניים- לראות ואזניים - לשמוע?!

שהם שני החושים היותר דקים ויותר מתייחסים לקניין השלמות מזולתם; אין ספק הלב נתן לכם השם יתברך - מוכן לדעת, ועיניים ואזניים בריאות וטובות להשגת מוחשיהם, והיה לכם אם כן מפאת היצירה הטבעית לב יודע ומוכן לחשוב ועיניים לראות אותם הנסים ואזניים לשמוע אותם הדברים המופתיים"

לאור דברי אברבנאל  ניתן לקבל הבנה חדשה בדברי רש"י הנ"ל: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" - להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו". כלומר, לא מדובר בחיסרון היכולת החושית-פיזית להיות עד ראייה או עד שמיעה לניסים הגלויים, אלא המסוגלות להפנים ולהתבונן בלב הדברים ומטרתם.

נקודה נוספת מדגיש רש"י בדבריו: " להכיר חסדי השם ולידבק בו" , הטענה על עם ישראל היא, שהחסדים הללו לא הביאום "להידבק בו". אולי זהו ההבדל שבין 'ניסי' הבורא ל'חסדי הבורא: נס מעצם טבעו מעורר  אפילו אצל האדם הפשוט ביותר יראה, אמונה, וכדומה, ואילו הענקת חסד מעוררת אצל  האדם קרבה לנותן החסד. וזו א"כ הטענה שטען משה רבינו על עם ישראל: אי ההכרה  בשפע האלוקי הניתן להם  ביום יום לאורך כול שנות המדבר, לו היו יודעים להכיר את "חסדי השם" היה מצופה מהם באופן טבעי לרצות  "לידבק בו", שזה  אומר: להיות כמוהו, ללכת בדרכיו.

הקב"ה נתן לעמ"י את כל הכלים הנכונים להגיע למסקנות ולתובנות הנכונות ,מהנסים הגלויים שנעשו להם במצרים ולאורך כל שנות הנדודים הארוכות במדבר. אך הם 'בחרו' לא להתבונן, כפי הנאמר בתהילים:" אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי." (צ"ה י') חוסר ההתבוננות  הוא אשר הובילם למרים.

שלהי תשע"ז, בעיצומם של ימי אלול המרוממים, ימים המיועדים לעצירה והתבוננות, עלינו להתבונן בכלים שבורכנו מאת הבורא ולשאול את עצמנו: האם ייעדנו אותם לכיוונים הנכונים? האם ניצלנו את הפוטנציאל הטמון בהם? שמא נשחקו הכלים?

משל עתיק יומין מחדד את מוסר ההשכל הנדרש לימים אלו: פועל התקבל לעבודה כחוטב עצים. המשכורת הייתה טובה, תנאי העבודה טובים אף יותר, והוא התכוון למלא היטב את תפקידו.

ביום הראשון התייצב אצל מנהל העבודה אשר נתן לו גרזן והקצה לו שטח ביער. האיש יצא ליער לכרות עצים בהתלהבות. ביום אחד בלבד הוא חטב שמונה עשר עצים. "ברכות" אמר לו מנהל העבודה, "תמשיך ככה". מעודד מדבריו, החליט חוטב העצים לשפר את תפוקתו ביום המחרת ולכן הקדים לישון. השכם בבוקר אץ אל היער. אך למרות כל מאמציו הוא לא הצליח לחטוב יותר מחמישה עשר עצים. "אני בוודאי עייף", הוא חשב, והחליט להקדים לישון עוד טרם שקיעת השמש. עם הזריחה, קם נחוש בדעתו לשבור את שיא שמונה עשר העצים. אף על פי כן, באותו יום לא הצליח להגיע גם למחצית. ביום המחרת חטב שבעה, אחר כך חמישה, ביום האחרון  ניסה כל אחר הצהריים לכרות את העץ השני. מודאג ממה שיגיד מנהל העבודה, הלך החוטב לספר לו את שאירע לו, הבטיחו נאמנה שהוא מתאמץ עד סף אובדן החושים. מנהל העבודה הקשיב ושאל "מתי השחזת לאחרונה את הגרזן שלך?"

"להשחיז? איפה היה לי זמן ?! אני עסוק כל כולי בכריתת העצים!".