פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש... שנמאס לו. החיים הפכו לפתע למעמסה, עייפים וחסרי תכלית. לפעמים נוחתת התחושה המוזרה ללא הודעה מוקדמת, לעיתים היא זוחלת אל הלב בתהליך איטי ומתמשך.

תמיד מופיעה אורחת לא קרואה זו ללא סיבה גלויה. פוגשים אותה גם אצל אדם שההצלחה האירה לו פנים. הצלחות רבות ועוד כהנה אינן מחסום יעיל בפני הכירסום, מפני הרגע – לעיתים קצר וקלוש, לעיתים ארוך, מלא וחד – שבו מרגישים בעננה של חוסר סיפוק חרף כל ההשגים. הרגשה אשר מאפילה ופוגמת בכל ההנאות הקטנות והמתוקות שימינו ושנותיו מלאים בהן.

זהו הרגע הלוחש ש"זה לא זה". ובעצם, לא את "זה" חפשנו בחיים. הרגע שבו משהו בפנים לא מוסבר, חסר היגיון לחלוטין, מטריד, מפחיד, עמוס תשוקות עמומות, מטיח בפרצופנו את ההכרזה הכואבת שאין טעם לחיים, שהכל "לא שווה", ולא אל "הנער" הזה התפללנו.

הוא הרגע, שתוויות זיהוי כה רבות הודבקו בו – "ריקנות", "אבדן מטרה", "חוסר אידאלים", "חומרנות".

ועם זאת, הרגשה זו מהווה אות כי אנו מתפקדים כבני אדם. זהו הרגע שבו נקרע צוהר במעטה החיים השטחיים אל עומקם. החיים החומריים עומדים לפני התפוררות, ומפנים את הדרך לחיים פנימיים המפכים בנו. זהו הרגע שבו הגענו אל פתחה של התשובה.

איזו מילה מפחידה. גבות העינים מורמות בתימהון למשמעה. ובעינים עצמן משתקף היטב מושג התשובה בעיני הקורא: בריחה מן החיים, נסיגה אל שולי החברה, אל חיים שדופים ללא צבע, ללא שמש וללא אור. הצטנעות בעולם צר אופקים, מוגבל, עצוב ללא חיוך. כניעה למשטר חיים נזירי וקפדני. חסרונו הבולט של דימוי המוני זה הוא שאין לו כל קשר אל האמת, והינו שריד תפל של חינוך משכילי מן המאה הקודמת בעוד התשובה במשמעותה היהודית מסמלת במיטבה שמחת חיים פשוטה וטבעית שכמותה לא רואים כבר שנים ברחובותינו. התשובה בשלמותה הינה ביטוי עמוק לביטחון, לשיוך פנימי, לשלמות אמת ולהגשמה עצמית, ולמרבה הפלא היא אף מעניקה לאדם גם הנאה מחודשת גם מכל ה'יש' החומרי הנמצא ברשותו, אם רב אם מעט.

הנשמה, זו הישות הבלתי נתפסת, הנעלמת, אך המורגשת היטב, היא מלאת תשוקה. אולם בניגוד לגוף החומרי, המוחשי, המוצא סיפוקו בתענוגות החושים, כיסופיה הם אל הרוח. רעבון זה הוא מקור חוסר המנוחה המקנן בנו, והוא העומד מאחורי שאיפת הגדלות, דחף הכיבושים ואמביציות העושר, הכוח, הכבוד והתהילה.

אלא שדבר מוזר קורה לנו תמיד בהגיענו אל פיסגה כלשהי. קסם המטרה המושגת מתפוגג. ההילה שמשכה אותנו להעפיל אליה מתנדפת. צברנו ממון, כבשנו שלטון במדינה או בחברה, זכינו למעמד בחיי הכלכלה, הספרות או האמנות, הופקדה בידינו המשרה שאליה השתוקקנו, אך אל האושר שהקרבנו למענו כה רבות וקיווינו להשיגו, לא התקרבנו אפילו צעד אחד.

ואז – תרים אנו אחר יעדי כיבוש חדשים, והסיפור חוזר חלילה, עד שמגיע היום שבו מקוננים על "משבר", על "פשיטת רגל" רוחנית, והשיעמום חוגג סביב.

הנשמה בזה להנאות החומר המוגבל, הסופי, ולועגת למטרות "החשובות" ו"הגדולות". היא אינה מוצאת שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם" (מסילת ישרים, פרק א'.) אלו לא יספקוה ולא ישברו את רעבונה למרות התיחכום התמידי של הנאות החושים וגיוונן המלאכותי הבלתי פוסק. (עצם הצורך בתיחכום הוא ההוכחה שההנאות אינן מספקות). מזונה האמיתי של הנשמה גנוז באסמי הרוח האין-סופיים.

באותם רגעים, שעות וימים שרעבון זה מפגין עוצמה ומבצבץ מבעד לשיגרת החיים ואפרוריותם, אנו מאבדים את טעם החיים. הגעגועים הסתומים מושכים אל הבלתי מוגדר, אל הנעלם. כן, אנו יודעים, אל הנצחי, האלוקי, אל המקור שממנו נחצבה נשמתנו.

כאן, לפי תפישת היהדות, נכנסת התשובה לתמונה.

בכוחה של התשובה לחולל את השינוי המבוקש, להשקיט את הגעגועים החריפים. לספק לנשמה את מזונה.

כל משמעות התשובה היא פתרון על ידי שיבה, כפירושה הכפול של המילה. בשיבה אל המקור, שיבה שאינה גוררת בריחה מחיי המציאות, אלא מעניקה להם ממד של עומק. זוהי שיבה המפיחה נשמת חיים לפעילות האנושית שאיבדה את הצפון ומעשירה אותה בתכנים של ממש. אותם תכנים הם הקושרים את מעשינו כולם אל מקור ההוויה – אל האלוקים ואל ציוויו, ומהם יונקת הנפש את המשמעות, את הטעם ואת העונג המשקיטים את רעבונה.

כאשר תחושת "הנמאס" מציבה אתגר בפני האדם, קוראת לו היהדות לא להיכנע. לא לדחוק מן התודעה את חוסר הטעם הזה שהתגלה, אף לא להטביע אותו בהנאות נוספות של תאוות הגוף, כשיכור השוקע בטיפה המרה – כי אם דווקא להיאחז בו, להפוך אותו למנוף יוצר, לנקודת מוצא לאפשרות שונה לחיות את החיים. בשעת התסיסה מעניקה התחושה עצמה לאדם, מבט חדש על עצמו, על הישגיו, על העולם הסובב אותו. משמע, שבה עצמה טמון כבר הגרעין הראשון של התשובה.

גם ללא כל תוצאות מעשיות, מחוללת התהיה עצמה שינוי ערכין באדם. עד כי היא מנחמת אותו גם בהרהור תשובה. בנקודה אחת קטנה מאורה הגדול כבר מונח אושר רם ונשא של עולם מלא.

רמז קל בלב האדם, תחושה ראשונית, מה הוא הטוב הצפוי לו במעלה הדרך.

זהו "האלול" היהודי. אלו הם עשרת ימי התשובה. הימים המוצבים בשער כל שנה חדשה וקוראים לאדם לעצור. לאחוז דווקא בתהיות ובעיוותים ולאורן לבדוק ולבחון. לשוב אל העצמיות. לערוך מסע אל הפנים. לגלות דברים שנשכחו, אמיתות שנשחקו, להרוות את צמאון הנפש ובכך להפיח נשמת חיים בשנה החדשה שבפתח.