איסור אכילת אבר מן החי, נאמר לבני נח לאחר יציאתם מן התיבה (בראשית ט', ב'): "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", כלומר, בשר שעדיין הנפש נמצאת בו, כי בעל החיים עדיין חי, אין לאוכלו. ולבני ישראל נאמר (דברים י"ב, כ"ג): "ולא תאכל הנפש עם הבשר", אין לאכול את הנפש הכלולה באבר מחמת חייה של הבהמה שממנה נלקח.

בשבע מצוות בני נח נאסרו איסורים הגורמים לשיבוש החיים עלי חלד. אלו הן מצוות יסודיות שבזכות קיומן ניתן לנהל חיים תקינים ומסודרים בארצות החיים של הבורא. הכללתה של מצוה זו בין שבע המצוות היסודיות מורה על הימצאה בתשתית החיים, ביסודם של חיים תקינים.

ואמנם בספר החינוך (מצוה תנ"ב) מסביר את מעורבותה של מצוה זו: "כדי שלא נלמד את נפשנו את מידת האכזריות, שהיא מידה מגונה ביותר. ובאמת שאין אכזריות גדולה ממי שיחתוך אבר מבעל חיים בעודנו חי ויאכלנו. קיימת תועלת גדולה בקנותינו את המידות הטובות ובהתרחקנו מהמידות הרעות, כי הטוב ידבק בטוב והא-ל הטוב חפץ להייטיב, ולכן יצווה לעמו לבחור בטוב".

מצוה זו משמשת כאבן פינה להתרחקות מהמידות המשחיתות את הנפש והראשונה שבהן היא מידת האכזריות, שמכלה כל מידה טובה של הטבה וחמלה. מכאן ניקח יסוד ודוגמה לחיינו שנוכל להשתיתם על לב טוב ועל רחמים והתחשבות בעולמו של הבורא.

הרב שמשון רפאל הירש ממשיך להסביר: "ולא תאכל הנפש עם הבשר", כשם שאסור לאכול את הדם שהוא המייצג הגופני של הנפש, כן אסור לך לאכול גם את הבשר בעוד שהנפש קשורה בו והאבר הנאכל עודנו משועבד לנפש, הוא האיסור לאכול אבר שנותק מן הגוף החי.

על פי הסבר זה ניתנת למצוה משמעות נוספת: לא זו בלבד שהמצוה באה להרגיל את האדם לחמלה, אלא שקיים כאן נושא עקרוני, והוא שבאבר מבעל חיים חי, הנפש עדיין קשורה בו, ואכילתו היא פגיעה בנפש ואכילתה. אל לו לאדם הותר לאכול בשר רק לאחר שהסתלקה ממנו הנפש. אכילת אבר מן החי מחדירה בנו חלקים מנפש הבהמה הנוגד את נפש האדם. בשר הבהמה מתערב בגופנו על ידי אכילה, אולם אל לה לנפש הבהמה להתערב בנפשנו.

לנוכח העובדה שהמאכלים שהאדם אוכל הופכים לחלק בלתי נפרד מגופו, לכן, עליו להקפיד בהקפדה יתירה על כשרות המזון שהוא אוכל. המסקנה העולה מכאן היא שבשר בהמה הותר אמנם לאדם לאכול, אולם אם הבהמה עדיין חיה, נחשב כל אבר ממנה, כאבר שנפש הבהמה כלולה בו ועדין לא הסתלקה ממנו, ואל לנו להכניס אל קרבנו את נפש הבהמה. מקומה לא יכירנו בתוככי האדם שהוא נזר הבריאה.