הוויכוח המהותי בין שני האחים התאומים החל כבר בהיותם ברחם אמם, שנאמר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כ"ה, כ"ב). מילים אלו מבקשות להבליט את הניגוד בין האחים. יש להדגיש שהקוטביות בהתנהגות השונה של יעקב ועשיו, אשר התגלתה בצורה כה בולטת במרוצת חייהם, טמונה עמוק עמוק באישיות שייחדה כל אחד מהם.

מיד בצאת עשיו לאויר העולם ניכר היה בצורתו המיוחדת (בראשית כ"ה, כ"ה): "ויצא הראשון אדמוני". חיצוניותו העידה על פנימיותו, וכדברי רש"י: "סימן שיהיה שופך דמים". נמצא שתכונה זו טבועה היתה בו, ואם כן לכאורה לא נותרה לו אפשרות לבחור את דרכו בחיים? בהעדר בחירה חופשית לא מגיע לאדם לא שכר ולא עונש. ואם כן, מה פשר גישתה השלילית של התורה כלפיו?

אך האמת שונה. אמנם ניכרו בעשיו תכונות שליליות, אולם למרות הכל לא נגזר עליו להיות רע לשמים ולבריות. הבחירה החופשית עדיין היתה פתוחה לפניו, כפי שהיא פתוחה בפני כל אדם. אם הוא בכל זאת הרשיע, היה זה ללא כל כפיה חיצונית.

בעשיו היו טבועות תכונות שליליות, אולם בעבודה רוחנית מאומצת, הוא היה מסוגל להתגבר עליהן, ואף להשתמש בהן לטובה, שכן אופי עבודתו אמור היה להיות מלכתחילה בתחום ה"סור מרע". תפקידו של יעקב בעולם היה בבחינת "עשה טוב", התעלות והשתלמות במסגרת הטוב, ואמנם עשה יעקב את המוטל עליו, עד

שגבהה קומתו הרוחנית והיה לבחיר האבות, בעוד עשיו זונח את תפקידו ונמסר ביד יצרו.

עשיו מסמל בחייו את ה"עכשיו", את ה"רגע", תוך מיצוי מקסימלי של כל ההנאות שרגע זה יכול לספק, מיצוי המלווה בבוז עמוק לערכים. לעומתו, יעקב חושק בבכורה שהיא רוחנית בעיקרה, שואף לעתיד ולחיים המבוססים על ערכי בית אברהם.

כאשר גדלו התאומים, התברר שהאחד קלט את המסר ה'אברהמי', ואילו אחיו דחה אותו מכל וכל: "ויגדלו הנערים, ויהי עשיו איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים" (שם כ"ז).

לא חלף זמן רב, והשקפת העולם ה"עכשווית" באה לידי ביטוי מלא. בעת הדיון עם יעקב, התחדד הפרופיל המדוייק של אישיות עשיו. וכה מספר המקרא:

"ויזד יעקב נזיד, ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף. ויאמר עשיו אל יעקב: 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, כי עייף אנוכי...' ויאמר יעקב: 'מכרה כיום את בכורתך לי'. ויאמר עשיו: 'הנה אנוכי הולך למות ולמה לי זה בכורה'. וימכור את בכורתו... ויאכל וישת ויקם וילך, ויבז עשיו את הבכורה" (שם כ"ט-ל"ד).

מיד שיצא לאויר העולם היה עשיו אדמוני כולו כאדרת שיער, אולם עדיין לא נקרא שמו "אדום". עד שהגיע היום וביקש בתאוותנות מופרזת (בראשית כ"ה, ל'): "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", או אז "על כן קרא שמו אדום". כאשר עשיו החליט בבחירתו החופשית להנציח באישיותו את מידותיו המגונות, הונצח ונקבע שמו לדורות על שם מידות אלו.

עשיו, איש העולם הזה, אמון על נהנתנות לשמה. הוא אדם המחפש את ההגשמה האישית בחושניות שמצמיחה תועלת מיידית. סיסמתו היא: "הנאות עכשיו!" המוסר וערכיו הינם לגביו ערכים דמיוניים, שאיש העולם הזה מתעלם מהם בזלזול גלוי.

זוהי תמצית הפילוסופיה של בכור בניו של יצחק. זו היתה גישתו לחיים, גישה שעמדה בסתירה מוחלטת למשנתו של אברהם.

היה זה סיפוק רגעי וחולף שאינו מעניק מרגוע לנפש. דרך חיים זו לא קרבה אותו במאומה אל מחוזות האושר, משאת נפשו של כל אדם.

הוא נדחף אל הבית "עייף" (שם, כ"ט) ממלחמות השדה שלו. רדף אותו הפחד מפני נקמתם של קרובי נמרוד, קרבנו התורן. באין טעם, תכלית ומטרה לחיים, הוא עייף. תחושת "הנה אנכי הולך למות" מעיבה על כל "הישגיו".

עשיו השבוי בקונצפציה זו, מוכר את הבכורה תמורת נזיד עדשים. צל המוות המרחף על פילוסופיית החיים שלו, אינו מעניק לו את הכוח להשתחרר מאזיקי החומר וההנאה החושנית. הבכורה הינה משהו ערטילאי בעיניו, מיותר וחסר תועלת. הבכורה מסמלת את התעלות האדם מעל הארעי והחולף, את החדרת הנצח אל הפעילות היום יומית, והיא נושאת בחובה את האושר לאדם - כל אלו נראים בעיני עשיו כאוטופיה חסרת סיכויים.

על כן: "ויאכל וישת ויקם וילך, ויבז עשיו את הבכורה" (בראשית כ"ה, ל"ד).

בוז לערכים כולם.

אילו היה עשיו מתאמץ בכל כוחותיו להתקדם בתחום הרוחני, היה ממלא בכך את ייעודו בעולמו, וזו תכלית האדם. לא בהשגים חפץ הקב"ה, אלא בעמל ובנכונות להתמודד.

אולם לא כך היתה דרכו של עשו. פוגשים אנו בו כשהוא שב מן השדה, והוא עייף. חז"ל ביארו את עייפותו בכך שעבר על עברות חמורות. גם העובדה שלאחר מכן, כשכבר שבע מהמזון שהגיש לו יעקב, ביזה עשו את הבכורה, הוכיחה כמאה עדים כי נוח לו בשפלותו. עשו לא ניסה להתמודד עם חולשותיו, ובסתר לבו היה אפילו מרוצה על שנולד עם תכונות אלו.

תפקידו של כל אדם לנצל את הכלים ואת הכוחות ש שחננו הבורא לשם השתלמות והתעלות. המפתח את התכונות הגנוזות בו לטובה הוא האדם שבו חפץ הבורא. עשיו משקף מצב הפוך. לשוא ניטעו בו כוחות. הוא לא ניצלם כלל כדי להתקרב לעבודת הבורא, אדרבה, עימם הוא הרשיע יותר.

עשיו לא זכה ולא תיקן את שהוטל עליו לתקן. כיון שכך, הוטלה גם משימה זו על שכמו של יעקב, ומכאן ואילך עובד יעקב את קונו בשתי הדרכים כאחת.

כשביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של עשיו והוא נאלץ לצאת לחו"ל ולהתמודד עם כוחות הרע. מלכתחילה ביקש יעקב לאחוז בעץ החיים בלבד, אלא שמאוחר יותר נאלץ להיות בבחינת 'עץ הדעת טוב ורע'.

חז"ל אמרו (חגיגה ט"ו, א') שאם זוכה הצדיק, הריהו נוטל גם את חלקו וגם את חלק חברו בגן עדן. זו אינה מתנת חינם לצדיק, אלא גמול הולם על מעשיו. כיון שהצדיק עשה גם את המלאכה שהיתה מלכתחילה מיועדת לרעהו, לפיכך הוא זוכה גם בחלק חברו.

בכך ייפתח לפנינו צוהר להבנת הענין שיעקב אבינו נשא את רחל וגם את לאה, ומשתיהן כאחת נבנה עם ישראל.

התורה מבארת (בראשית כ"ט, י"ז): "ועיני לאה רכות, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה". מדוע מצאה התורה לנכון לציין את העובדה שעיני לאה היו רכות? חז"ל (בבא בתרא קכ"ג, א') ביארו: "שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה. שהיו הכל אומרים: שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן".

רחל היתה מלכתחילה ראויה ליעקב, באשר גם היא כיעקב היתה ללא סייג ופגם, וכפי שהכתוב מעיד עליה (בראשית כ"ט, י"ז): "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה". לעומת זאת היתה לאה מיועדת לעשיו, ורק בכח דמעות עיניה שינתה לאה הצדקת את אשר נגזר עליה לפי מזלה, ועלתה גם היא בגורלו של יעקב. בכח מאמציה ודמעות עיניה יצאה מחלק הרע ונכנסה כליל לתחום הטוב, להילוות ליעקב. צעד זה של לאה מקביל לשליחותו יעקב, שנטל חלק גם בעבודתו של עשו, ב'סור מרע', ולכן נטל את חלקו של עשו בגן עדן, ובמקביל קיבל גם את לאה לחלקו.