חז"ל קבעו כי "אדם קרוב אצל עצמו". מתוך שאיפתנו לרפד את רצונותינו ואת דעותינו, אנו שופטים את המציאות באופן התואם את עמדותינו. הדבר משול לאדם הצועד עם עגלתו בסופרמרקט. הוא קונה רק את המוצרים החביבים עליו, וזאת אף שלידם מונחים מוצרים נוספים. אם נשאל מדוע לא נטל אותם, הוא ישיב כי הם אינם "מתאימים לו". בדיוק כך אנו נוהגים עם המידע הזורם אל תודעתנו. אנו נוטלים ממנו רק את מה שמתאים לנו ולאורח חיינו, ומתעלמים מהשאר מפני שאנו משוחדים. ידוע כי "קרוב – פסול לעדות", לפי שקירבתו יש בה כדי להטות את עדותו לטובת קרובו.

האם יתכן כי נדון לכף חובה אדם המספק את כל צרכינו ומאוויינו ללא כל בקשת תמורה מצידו? הייתכן כי נזרוק אבן לבאר שממנה אנו שותים? אם כן, כיצד נוכל לדון את עצמנו לכף חובה? האם נוכל להצדיק אדם או חברה, דעה או עמדה המסכנת את איכות חיינו? מסתבר שהדבר כמעט בלתי אפשרי.

נמצא כי הסכנה שבשוחד העצמי גדולה מזו של השוחד הממוני ודומיו, גם משום תדירותו וזמינותו וגם משום שאי אפשר להוכיח את האדם על שוחד זה, שהרי ה"נותן" וה"מקבל" הם אותו "אני".

התורה מצווה (דברים ט"ז, י"ח): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך, ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

כדי להציל את האדם מן השוחד העצמי דורשת התורה מן האדם להציב בשעריו "שופטים ושוטרים". להציב בפתחו של כל חוש וחוש מחושיו את שוטרי ה"דעת". בעזרתם יוכל לשפוט את המציאות משפט צדק. קבלת נתונים בלתי מבוקרת מן החושים טומנת בחובה את הטיית משפט המציאות, והיא מביאה לעיוות.

אמרו חז"ל (כתובות ק"ה, ב') ששמו של השוחד מעיד על טיבו: שוחד – שהוא חד, כלומר שמקבל השוחד נעשה כמו גוף אחד עם הנותן.

הגמרא מתארת כי בין אריסו של רבי ישמעאל לחברו התגלעה מחלוקת ממונית. כדי להכריעה ביקש האריס לדון עם חברו בפני אדונו ורבו. מסיבה זו הקדים ביום אחד את משלוח הפרות השבועי שהיה רגיל להביא לביתו של רבי ישמעאל רבו. כששאלו רבי ישמעאל לסיבת הדבר, הסביר האריס כי עקב הדיון שנקבע למחר בבית דינו, לא יוכל להביא את משלוח הפרות בזמן הקבוע, ועל כן הקדימו. בעקבות זאת סרב רבי ישמעאל לדונו בבית דינו ושלחו לבית דין אחר.

בעת הדיון האזין רבי ישמעאל לטיעוני אריסו, תוך שהוא מהפך בדעתו כאומר: אם יטען טענה זו יזכה, ואם יטען טענה זו יתחייב.

עם תום הדיון אמר רבי ישמעאל: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד. ומה אני שלא נטלתי (שהרי סרב לדונו), ואם נטלתי (את הפרות שהביא האריס) שלי נטלתי (שפרותיו הם) כך (ניסיתי להפך בזכותו של אריסי), מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".

אף ששוחד הממון בולט יותר, השפעתן של טובות הנאה כגון חנופה, שוחד דברים או הבטחת כבוד, אינן פחותות ממנו ואפשר שחמורות אף יותר. גם אם אפשר שיינצל האדם משוחד הממון ודומיו, קיים שוחד שכמעט אין לך אדם שניצל ממנו, והוא השוחד העצמי.

כשם שהשופט נדרש להציב מול עיניו את מידת האמת בלבד, כך תפקידן של המצוות להביא את האדם לביטול רצונו העצמי בפני רצון בוראו. חינוך זה יביא את האדם להתגברות על אהבתו העצמית ולהעצמת מקומה של האמת בחייו. כנאמר: "כי השוחד יעוור עיני חכמים". גם מי שאינו נוטל שוחד ממוני, מסוגל ליפול ברשתו של השוחד העצמי, ולפיכך זקוק הוא לשוטרים.

ובכן... מיהו האדם שאינו נוטל שוחד מעצמו?