שנים רבות עסק פעיל "ערכים" ברישום אחינו התועים לסמינרים וטיפל בהמשך דרכם בעמל ובמסירות רבה. בביתו לא ראו בעין יפה את פעולותיו המבורכות. רעייתו וילדיו זלזלו בפעילות זו וטענו שהיא אינה תואמת את מעמדו ואת ערכו... הם הסבירו לו שהתוצאות אינן נראות בעליל והוסיפו טיעונים שונים. הוא ניסה בכל האמצעים להסביר את חשיבותה וערכה הרב של מצווה זו, אך דבריו נפלו על אוזניים אטומות.

בצרתו פנה אל אחד מגדולי ישראל שליט"א וסיפר לו על קשייו מבית. הוא ביקש מהרב שיברכו שהקשיים ייפסקו, וכך יוכל להרבות חיילים לה' ולתורתו.

בתשובה ענה לו הרב: "ברוך ה', כבר שנים רבות מצליח אתה במעשיך, ופעילותך לא נפגעה על ידי קושי זה. יש בני אדם שדווקא המאבק נותן להם כוח! לעתים יצר הנצחנות ממריץ אותנו לפעול ביתר שאת, אם כן, מי אומר שדווקא על ידי תמיכת המשפחה תתחזק פעילותך?"

הרב בירכו בהצלחה בפועליו החשובים ולא הוסיף... הפעיל יצא מהבית משתומם על התשובה: וכי לא יפעל יותר כאשר יקבל תמיכה ועידוד מבני ביתו?

חכם עדיף מנביא: לאחר מספר חודשים התקיימה חתונתו של חוזר בתשובה שאת דרכו הארוכה זכה ללוות חברי שלוש שנים מרישא ועד גמירא. בראשו נצנץ רעיון להזמין את רעייתו להשתתף בשמחה.

בחתונה ניגשו אליה הכלה ואמה וגמרו את ההלל על פעילותו. תוך כדי הדברים ניגשה אליה אשת אברך ואמרה בהתפעלות: "את זכית להיות רעייתו? ראי", הצביעה על ילדה הקט. "הילד הטהור הזה נראה כך בזכות בעלך!" במשך השמחה ניגשו אליה נשים רבות ושיבחו את פעילותו המבורכת של בעלה ואת התועלת הרבה שהוא מביא.

כשחזרו לביתם, סיפרה לו הרעייה את שהיה. היא הביעה את התרגשותה והתפעלותה והתנצלה בכנות על כך שלא ידעה על היקף הפעילות ועל תוצאותיה המבורכות. מאז הייתה תומכת נלהבת לפעילותו, המריצה ועודדה אותו לפעול ביתר שאת...

אך אז נוכח הוא באמיתות דברי מרן שליט"א - הוא קיבל חלישות בלתי מוסברת, איבד את המרץ שהיה לו, עד כדי בקשת 'פסק זמן'... וזאת אף על פי שזכה לתמיכה נלהבת מבני ביתו.

רק אז הבין את דברי הרב: יש כאלה שהעידוד המועיל להם הוא דווקא המאבק ולא הטפיחה על השכם. הוא ניער את עצמו מתרדמתו והבין שהכול תלוי בו... כיום 'למרות' העידוד זוכה הוא, בחסדי ה', לעסוק בקירוב ישראל לאביהם שבשמים.

(נראה להוסיף שוודאי אין כאן "הוראה" למנוע תמיכה ועידוד מבית, אלא כפי שלימדונו חז"ל: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". יש אנשים שזקוקים לעידוד ישיר מסביבתם, ויש שהקשיים הנלווים, הם הממריצים והמעודדים לעשייתם.) 

נאמר בפרשתנו: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (בראשית כה, כב). מפרש רש"י: "רבותינו דרשוהו לשון ריצה - כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתח עבודה זרה - עשיו מפרכס לצאת".

שואל בעל ה"שפתי חיים" זצוק"ל: נאמר בנביא מלאכי: "הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב... וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" (א, ב-ג). יש להבין: הלוא יעקב נולד טהור מרחם והשתוקק לתורתם של שם ועבר עוד בהיותו ברחם אמו, ואילו עשיו השתוקק עוד מרחם אמו לצאת לבית עבודה זרה. אם כן, מדוע מוגדר הוא כ"רשע"? הלוא לכאורה הדבר אינו תלוי בבחירתו. וכן גם בעניין היותו "שופך דמים" נאמר: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשית כה, כה). מפרש רש"י: "אדמוני - סימן שיהיה שופך דמים". אם יש "סימן" לעתידו כשופך דמים, מהי הטענה כלפיו? הלוא אפילו צורתו החיצונית מורה על תכונה רעה זו!

כן יש להבין את פשר אהבת יצחק אבינו לעשיו שופך הדמים, והעדפתו על פני יעקב איש תם, יושב האוהלים - כל זאת כי ציד בפיו... ויותר מכך: יש להבין את רצונו של יצחק אבינו לברכו במיטב הברכות ולא את אחיו, עמוד התורה...

מיישב זאת בעל ה"שפתי חיים" זצוק"ל: האדם נולד בעל תכונות שונות לפי מזלו, כפי הנאמר בגמרא במסכת שבת (קנו): אדם שנולד במזל מאדים יהיה שוחט, מוהל או רוצח, דהיינו שבאישיותו יהיו נטיות לאכזריות הנובעות ממשיכתו הטבעית לדם, אלא שיש לו אפשרות להשתמש בתכונה זו לאפיקים חיוביים, כפי שמרנא הגר"א זי"ע מאיר את עינינו בסוגיה זו, כנאמר במשלי: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (כב ו). החינוך לנער הוא דווקא על פי דרכו של 'החניך' ולא של 'החונך'! וזה לשון קודשו (ביאור דבריו הוא של בעל ה"שפתי חיים" זצוק"ל):

"'חנוך לנער' – חנכו כשעודנו נער, ואז גם כשיזקין לא יסור. והעניין, כי אי אפשר לאדם לשבור דרכו, כלומר מזלו - התכונות שמושפע מלמעלה בשעת לידתו. כמו שאמרו: (שבת קנו.): 'האי מאן דבצדק – האדם הנולד בשעה ששולט בעולם כוכב צדק יהיה גבר צדקן...' אך ביד האדם נתונה הבחירה לאחוז במזלו ולהעמידו כפי שירצה: או צדיק או רשע או בינוני. גם אדם שנולד במזל רע, אין פירושו שהוא מוכרח להיות רע, אלא הבחירה ביד האדם שיוכל לנווט את מזלו לדרך שירצה להיות: צדיק או רשע, וכמו שאמרו במסכת שבת (שם): האי מאן דבמאדים (הנולד במזל מאדים) יהיה שופך דמים, אמר רב אשי: או מהולא (מוהל) או טבחא (שוחט) או ליסטים". וזכר אלו השלושה (מדוע התנא מנה דווקא אלו השלושה?) והוא לפי שמזלו מורה שיהיה שופך דמים, אך בבחירתו יוכל לבחור באלו הג': או מהולא והוא צדיק שעושה מצוות עשה, או טבחא - הוא בינוני, או ליסטים - והוא רשע שופך דמים כמשמעו".

גם אדם שנולד במזל שתכונותיו משפיעות לרעה - אין זה מוכרח שיהיה רע, הכול תלוי בבחירה, כפי שהגמרא (נדה ל:) אומרת, שהמלאך מכריז קודם יצירת הולד אם יהיה עני או עשיר, אבל אינו מכריז אם יהיה צדיק או רשע, כי דבר זה תלוי בבחירת האדם, יכול אדם להיות רשע מתוך ניסיון העושר, ומתוך ניסיון העוני יכול להיות צדיק, וכן להפך...

הנולד במזל שנסיבותיו מובילות להיות צדיק, כגון הנולד במזל צדק, יכול לנצל תכונות אלו גם לרע! ויכול הנולד במזל מאדים, שהמזל מובילו להיות רע ואכזרי, לנווט את מזלו הרע לצד הטוב.

כשאדם בוחר את דרכו, יהיה קושי העבודה בהתאם למזלו ולתכונותיו, ועל פי הקושי יגדל גם שכרו...   

לפי זה מבאר הגר"א: וזה שאמרו (יומא כב:) שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתיים ולא עלתה לו. ביאור: שאול חטא חטא אחד בכך שלא ציית לדבר ה' להרוג את אגג מלך עמלק, שאול ברחמנותו השאיר רשע זה בחיים, "ועלתה לו", כלומר: ונלקחה ממנו המלוכה. לעומת זאת דוד חטא בשתי עבירות: מעשה בת שבע ומעשה של הסתה, ולא נלקחה ממנו המלוכה! וכי יש משוא פנים, חלילה?!  

ממשיך הגר"א: "והעניין הוא, כי בדוד נאמר 'והוא אדמוני' והוא במאדים - טבעו היה קשה מאוד, טבע של אכזריות. ולכך טעה עליו שמואל בעת ראה קלסתר פניו, כי ראה את טבעו והיה סבור שטבעו כטבע עשיו. והוא העביר מידותיו בכול, ואף שבאלו השנים לא העביר, מכל מקום עלתה לו, כמו שכתוב: 'כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו', ודוד הרבה להעביר על מידותיו - דוד נלחם כנגד טבעו בהעברתו על מידותיו, הרבה פעמים העביר על מידותיו. אמנם ב' פעמים לא הצליח, ולכן ה' מחל לו.

מה שאין כן שאול, שנאמר: 'בן שנה שאול' - כבן שנה שלא טעם חטא... והוא העביר מידתו 'הטוב' - 'לרע' בדבר אחד, ולכן אף באחת עלתה לו. שאול היה הפך הדבר: היה בו טבע של רחמנות, כל תכונתו היה כבן שנה שלא חטא כלל! והוא השתמש בתכונתו הטובה והפכה לרעה, לכן אפילו באחת עלתה לו המלוכה".

לאור דברים אלו מסביר הגר"א את הפסוק: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ":

"וזהו שאמר 'חנוך לנער על פי דרכו' - דרך מזלו וטבעו כן תחנכהו לעשות מצוות, ואז גם כשיזקין לא יסור ממנה, אבל כאשר תעבירהו על מזלו עתה - יישמע לך מיראתו אותך, אבל אחר כך, בעת יוסר עולך מעל צווארו, יסור מזה, כי אי אפשר לו לשבור מזלו".

אי אפשר לחנך נער נגד תכונותיו ולהתעלם מטבעו וממזלו, גם אם עכשיו ישמע מיראתו, כשיזקין לא יוכל לעמוד במשימות המנוגדות לטבעו, ולכן צריך לחנכו בהתאם לטבע הנקבע על פי מזלו, ואז גם כי יזקין לא יסור ממנו.

ברוח זו מתיישבת שאלת הבחירה של עשיו: היותו אדמוני ומשיכתו לעבודה זרה עוד ברחם אמו הם מאפייני אישיותו, אך בידו היה לנתבם לאפיקים חיוביים: בתקופתו הייתה נטייה לעבודה זרה ולהשתעבדות לפסלים ודומיהם. עשיו יכול לנתב תכונה זו לעבודת האלוקים על ידי הקרבת קרבנות אמת בדרך התורה. וכן אדמוניותו ומשיכתו העזה לדם - לא ניתן היה לשנותם, אלא להשתמש בהם נכון כדוגמת דם המילה.

בעל ה"שפתי חיים" מחדש לאור דברי הגר"א: אילו היה עשיו משעבד מידותיו לאפיקים חיוביים, היה עולה בדרגתו על יעקב אבינו! מפני שנקודת המוצא של יעקב בעבודת ה' הייתה מתוך מידות טובות וכלים טובים. יצחק אהב את עשיו יותר מיעקב, כי רצה לעודדו להתעלות במדרגתו למרות תכונותיו הרעות.

הזוהר הקדוש מבאר עניין זה, וזו לשונו: "אמר ההוא רביא בריה דרבי יהודה, אי הכי אמאי (מדוע) לא רחים (אהב) ליה יצחק ליעקב כל כך כמו לעשיו, הואיל והווה ידע דזמין איהו לקיימא מניה תריסר שבטין? אמר ליה שפיר קאמרת (יפה שאלת), אלא כל זינא רחים ליה לזיניה (הטעם שאהבו הוא מפני שכל מין אובה את מינו), ואתמשיך ואזיל זינא בתר זיניה (וכל מין נמשך והולך אחר מינו), תא חזי עשיו נפק סומק (בוא וראה: עשיו יצא אדמוני), כמה דכתיב: "ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער" וגו', ואיהו זינא דיצחק (והוא היה מינו של יצחק), דאיהו דינא קשיא דלעילא (שהוא גם כן הדין הקשה למעלה), ונפק מניה עשיו דינא קשיא לתתא (ויצא ממנו עשיו שהוא דין קשה שלמטה), דדמיא לזיניה (ודומה למינו של יצחק), וכל זינא אזיל לזיניה (וכל מין הולך אחר מינו), ועל דא רחים ליה לעשיו יתיר מיעקב (על כן אהב יצחק את עשיו יותר מיעקב).

יצחק סבר שבעשיו תכונות דומות לשלו, ואם ינתבן כראוי יהיה במעלה גבוהה. רק כאשר הבחין בהבדל התהומי בין יעקב לעשיו וראה את כניעתו המוחלטת של עשיו לאדמוניות, הבין כי אפסה תקוותו...

כאשר נכנס יעקב להתברך, נאמר: "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו" (בראשית כז, כז). מפרש רש"י: "מלמד שנכנס עמו ריח גן עדן". לעומת זאת כאשר נכנס עשיו, נאמר: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה". מבאר רש"י: "ראה גיהינום פתוחה מתחתיו..."

שואל בעל ה"שפתי חיים": מדוע הסביבה הטבעית החיובית שבה נולד עשיו לא השפיעה עליו וגרמה לשינוי דרכו?

בתשובתו מחדש חידוש גדול: "לעתים קשה יותר לחיות בסביבה טובה, שבה כוחות טובים ומידות טובות, ועל ידי כך להיבנות ולהתעלות במדרגות הקדושה, מאשר כשהסביבה הפוכה!" מדוע?

כשאדם מחליט על הליכה בדרך המנוגדת להלך הרוח של סביבתו, מתרחש "דרבון הניגוד", "קושי כתמריץ". אמנם הדרך מורכבת וקשה, אך יש בה יתרון גדול מאוד: הקושי מעניק תחושת אינדיבידואלית – האדם חש ייחודי, וכך מקבל כוחות להתמודדות.

מלמדנו מרן הגר"א דסלר: "כל אחד מוצא בעצמו איזו הצטיינות שאיננה נמצאת בזולתו, ובזה מרגיש את פרטיותו ששונה מאחרים... הכוח הזה הוא היותר חזק שבאדם" (מכתב מאליהו ח"ב).

כאשר בסביבת האדם אנשים גדולים וצדיקים, הוא עלול לחוש שהוא מהווה צל סתמי במשפחה, ואינו תורם לעולם כלל. הוא עלול לחוש תחושת גימוד וחוסר הערכה עצמית, ומשם הדרך לירידה רוחנית קצרה מאוד... לפי זה מובן למה סביבה רוחנית חיובית אינה מחייבת התעלות והתקדמות...

מסופר על בחור מתמיד שהוריו התנגדו לדרכו, והוא לחם בעוז למען התורה. לבסוף החליט לעזוב את ביתו וללמוד בישיבת ואלאז'ין המעטירה. והנה, כשסוף סוף הגיע לישיבה - דווקא שם ירד ברוחניות והתבטל מלימודו. כששאל את ראש הישיבה מרן הגר"ח מוולאז'ין זי"ע מדוע זה קורה לו, ענה לו הגר"ח: מפני שחסרה לך המלחמה בסביבה! כעת אתה מסתפק בכך שאתה מצוי בסביבה טובה, ומצב זה משמש לך לרועץ.  

הסבא מקלם בספרו "אור רש"ז" מבאר את הפסוק: "וַיֶּעְתַּר... יִצְחָק לְנֹכַח... כִּי עֲקָרָה הִיא": שואלים חז"ל: מדוע נאמר "ויעתר לו", ולא ויעתר להם? עונים חז"ל: "לפי שאינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע". ומקשים: הלוא נאמר בחז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" (סנהדרין צט), ולכן תפילתו של אדם שהצליח להעפיל ולהיות צדיק למרות היותו בן רשע – ראויה, לכאורה, להתקבל יותר מתפילת צדיק בן צדיק!

ומבאר שם: "צדיק בן צדיק" - אין הכוונה שנהיה צדיק בזכות אביו אלא למרות אביו הצדיק! כלומר, הוא נעשה צדיק בזכות עבודתו העצמית, הוא פילס לעצמו דרך ייחודית במסגרת עבודת ה'! הוא עובד ה' מתוך התחדשות והכרה פנימית, ולא בשל חינוכו הטוב כמצוות אנשים מלומדה. זו גדלות! בנקודה זו יש יתרון לצדיק בן צדיק על פני צדיק בן רשע. 

רעיון זה נראה סותר את המשנה באבות: "אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו, מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי, רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל: 'טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף'" (אבות ו, ט). 

אך אין סתירה כלל - אכן, מקום תורה ומשפחה של עובדי ה' ובעלי מידות טובות יוצרים אקלים רוחני חיובי. אך יש לאדם לפלס לעצמו דרך אישית לבנייה עצמית בעבודת ה' ולהתמודד עם קשייו בעזרת הכוחות שחנן אותו הקדוש ברוך הוא ולא לנוח על זרי הדפנה מכוח סביבתו החיובית.