התורה מתייחסת לחטאי יחידים כאילו חטא כל העם. דברים אלו מעוגנים במעמקי משפטי ה' ובדרך שבה מתייחס הבורא לחטאי עמו. עם ישראל מהווה יחידה אחת. הערבות ההדדית שקיבלו עליהם ישראל בסיני, הופכת אותם לכלל אחד. לא אוסף של יחידים, אלא עם שבו כל איש דבוק לרעהו ולכלל כולו. יחד הם עובדים את ה' ויחד הם נושאים באחריות הרוחנית להמשך הנחלת התורה והמצוות לדורי דורות, ומעשי היחיד משפיעים על הכלל ומחייבים אותו.

נביא מספר דוגמאות:

המן ירד מן השמים במשך שישה ימים, וביום השבת לא ירד. שני אנשים, דתן ואבירם, הותירו מן בשדה כדי להכחיש את דברי משה שבשבת לא ימצאו מן. "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט – ולא מצאו" (שמות ט"ז, כ"ז). לאחר המעשה בא הקב"ה בתביעה לעם כולו (שם פסוק כ"ח): "ויאמר ה' אל משה, עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי" התביעה היתה לעם כולו, משום שאילו היו במדרגה רוחנית גבוהה יותר, לא היו היחידים חוטאים.

ושוב, כאשר כבש יהושע את יריחו הוא החרים את כל רכוש העיר. אדם אחד מעל בחרם ונטל מן השלל, כנאמר: "ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם, ויחר אף ה' בישראל" (יהושע ז', א'). התוצאה לא אחרה לבוא: "ויעלו מן העם שמה כשלושת אלפים איש, וינוסו לפני אנשי העיר. ויכו מהם אנשי העי כשלושים וששה איש, וירדפום לפני השער עד השברים, ויכום במורד" (שם ד'-ה').

לנוכח המפלה הראשונה בכיבוש ארץ כנען, נשבר לב העם "וימס לבב העם ויהי למים". יהושע מזכיר בתפילתו את החשש הגדול: "וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ – ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול?"

תשובת ה' לא אחרה לבוא: "חטא ישראל, וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם, וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו, וגם כיחשו, וגם שמו בכליהם" (שם י"א). מהפסוק משתמע כאילו כל העם עטו על השלל, ולא ש אדם אחד בלבד שהטיל את חותמו על הכלל כולו.

למעשה, כבר הפסוק הראשון מבטא את שני המבטים גם יחד: גם את האשמה הכללית המוטלת על כל העם, וגם את העובדה שבסופו של דבר לא חטא אלא אדם בודד: "וימעלו בני ישראל – ויקח עכן בן כרמי", מעשהו הטיל דופי על הכלל כולו.

הקב"ה פתח את דבריו ליהושע, בשעה שנפל לפני ה' בתפילה: "קום לך, למה זה אתה נופל על פניך?" כלומר, אחרי שנעשתה מעילה כזו בחרם – מהי הצעקה הגדולה על כך שנפלו מן העם בחרב? מהי התמיהה שיש לך בדבר? לא זו בלבד שברור מאליו שחרון האף והפורענות היו צריכים לבוא, אלא שאין גם מקום לבוא ולהתפלל, כי כל עוד לא הוסר הכתם מעל העם, לא תהיה מחילה.

עם ישראל נחשב ליחידה אחת שקיימים בה קשר ותלות בין כל מרכיביה. מכאן המקום לערבות ההדדית ולאיכפתיות שמגלה הפרט למעשיו של זולתו. לא חיטוט עקר ולא סקרנות לשמה הם המנחים את אלו המתעניינים במעשי זולתם. מדובר באחריות ציבורית, ברצון שכל העם יפעל בקו אחד למען ה' ותורתו.

זוהי ההצדקה למצות התוכחה שעל פיה אדם הרואה שחברו חטא, מצוה עליו להוכיח אותו על כך ולנסות להחזירו למוטב. הערבות ההדדית היא המקנה למוכיח את הגב הציבורי, את הלגיטימציה ואת החיוב להגיב על מעשה זולתו.