הוזהרנו בתורה שלא תצא מפינו קללה על הזולת. נאמר בתלמוד (מועד קטן י"ח, א') ש'ברית כרותה לשפתיים', כלומר, מה שהשפתיים מבטאות אינו דיבור סתמי שנזרק לחלל העולם ואינו משפיע כלל. המילים היוצאות מפינו חתומות הן בברית, ויש בכוחן לפעול ולהזיק, וכן להפך – להיטיב ולהושיע. ואמנם, עובדה היא כי מרבית בני האדם חוששים כאשר מאן דהו מקלל אותם, כי לעתים אמנם הקללה פוגעת ומזיקה.

נאמר בתורה (ויקרא י"ט, י"ד): "לא תקלל חרש". כוונת הפסוק היא שאפילו חרש שאיננו שומע את הקללה וממילא אינו מצטער על כך, אסור לקלל, וכל שכן אסור לקלל אדם ששומע, כי הדבר גורם לו לצער, מלבד העובדה שהקללה עצמה עלולה להשפיע עליו לרעה.

מעלתו של האדם על שאר בעלי החיים המצויים בעולם היא כוח דיבורו, ביכולתו להתבטא הן לטוב והן, חלילה, למוטב. התורה מצוה לא לנצל את כח הדיבור הייחודי שניתן לאדם, והוא מעלתו ותפארתו, ולהופכו לרעה, לכן נצטווינו לא לנסות לפגוע בבני אדם באמצעות הדיבור ולא להזיק או להציק להם בכח הפה.

רבי שמשון רפאל הירש מרחיב את האיסור וקובע שאף על פי שבמקרים רבים אמנם אין משמעות לקללה, והיא נחשבת כגיבוב מילים שאינו משפיע כלל לרעה, בכל זאת מונעת מאיתנו התורה להשתמש בפן זה של הדיבור:

"לא תקלל", אפילו במילה שאין לה כוח להזיק, שהרי זוהי משמעות "קללה" – משורש "קלל", כי כח הדיבור נעשה קל, זול ומזולזל, בעקבות הקללה, ופחת משקלו הרוחני.

הקללה מבטאת את רוע ליבו של המקלל, שרק מתוך כך שאין לו כוח להרע לחברו במעשה, הוא בוחר להזיק במה שבידו ופונה לדיבור.

גם המקלל את עצמו הוא בכלל האיסור, כי אל לו לאדם להשתמש בכח משחית זה אפילו כלפי עצמו.

בפרשת משפטים (שמות כ"ב, כ"ז) נאמר: "אלקים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאור". פסוק זה מתייחס לקללות המופנות, חלילה, כלפי אלקים או כלפי דיין המכונה "אלוקים" (מידת הדין) שתפקידו לפסוק בדינו של אדם על פי דיני התורה. לא אחת עלול לקרות שהדיין חייב את האדם הנידון, ואותו אדם יתקצף על הדיין ויטיח בו קללה. לכן פרטה התורה דין זה בנפרד, כדי להעצים את חומרתו ולמנוע אותו כליל.

קיללת ה', חלילה, שגם היא כלולה בפסוק, מכונה בספרות חז"ל בלשון סגי נהור בשם "ברכת ה'". איסור זה חמור מאד, כי הוא סותר את מערך האמונה כולו ואת יחסי הכבוד שעלינו לייחס לה'. לדאבון לב, קורה גם כאן לא אחת, שאדם שהחיים הרעו לו, מכוון את קצפו כלפי מעלה, בכך הוא 'מגשים' את הפסוק (משלי י"ט, ג'): "איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו". במקום לכעוס על עצמו ולנסות לתקן את אשר עיוות, הוא מכוון את כעסו כלפי מעלה, ועל כך נאמר: "אלקים לא תקלל". הבורא מעוניין בטובת בני האדם, ואם פוגעת בהם רעה, הלא היא תוצאה של מעשיהם.