בכל פעם כאשר התורה מזכירה את נושא הכשרות, היא מוסיפה מילים על "קדושה", על "התעלות" וכדומה. התורה רומזת על זיקה שקיימת בין הנכנס לפינו לבין עיצוב אישיותנו הרוחנית. מיד לאחר שהיא מסיימת את נושא הבהמות, החיות, העופות והשרצים הטמאים והטהורים, היא מסכמת את הנושא בפסוק הבא:

"כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא י"א, מ"ח).

נזכיר פסוק נוסף המשרטט עוד קו מאפיין הטמון בעמקי מצוות הכשרות:

"להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" (שם מ"ז).

התעלות ("המעלה אתכם") והבדלה ("להבדיל") - אלו הם הסימנים של מצווה זו.

הכלל המפריד ("מעלה גרה ומפריס פרסה") בחלוקת החי למותרים ולאסורים באכילה, קשור למבנה הפיסי של עולם החי. המתבונן יבחין מיד, שמבנה פיסי זה מבליט תכונות ייחודיות. ידוע שבעלי החיים המותרים באכילה – אין בהם מן האכזריות האופיינית לחיות אחרות. בשר הבהמה והעוף הנספגים בגוף האדם והופכים לחלק ממנו ומזינים גם את נפשו - ראוי שיהיו מעודנים.

קיימים טעמים רבים המסבירים את עניין כשרות המאכלים. הצורך לדאוג שהאוכל יהיה מסוג מסוים של בעלי חיים שהתירה התורה, הצורך לברר אם נשחטה הבהמה כראוי, והחובה לברר אם הוצא ממנה הדם - כל אלו מסוגלים לרומם את נפש האדם ולהגביר את המודעות שלו כלפי מה שהוא מכניס לפיו. התייחסות יום יומית זו לאוכל משרישה באדם פעם אחר פעם את הידיעה הבסיסית שאין הוא יכול לנהוג בעולם כרצונו ועל פי שרירות לבו.

זאת ועוד, המזון הכשר הוא אחד מאדני היסוד של החיים היהודיים בכל הדורות. מלבד חומרת האיסור של אכילת מאכלים לא כשרים, קיימת השלכה נוספת לאכילה זו. אכילה של מזון לא כשר גורמת לאטימות רוחנית ולמגמה של ריחוק ושל ניתוק מהקדושה ומהאמונה.

כשם שמאכל מורעל משפיע לרעה על האדם באמצעות פעילות הרסנית על גופו, באותה המידה משפיע המאכל האסור על האדם באמצעות פעילות הרסנית על נשמתו. התרחקות קוטבית ממאכל אסור היא נר לרגלם של שלומי אמוני ישראל בכל הדורות, והם שומרים מכל משמר על טהרת מאכלם.

עומק הדברים טמון בהכרה הבסיסית כי מה שאסרה התורה למאכל, אינו ראוי למאכל לנפש היהודית. איסורי התורה מבטאים מציאות ממשית. כאשר נאמר בתורה שמאכל פלוני נאסר, משמעות הדברים היא שמציאותו ותכונותיו של הדבר האסור שונים בתכלית משל המאכל המותר. אילו היו חושינו הרוחניים מחודדים כראוי, היינו עשויים להבחין בצורה טבעית בהבדל התהומי שבין המאכל הכשר לבין המאכל האסור באכילה. כשם שכל אדם מן השורה יכול להבחין בבירור שמאכל פלוני אינו ראוי לאכילה משום שאינו טרי, כך היינו יכולים להבחין במאכל האסור. הבעיה היא, שחושינו הרוחניים אינם ערים כדבעי. עם כל חרדתנו לקיום המצוות על כל דקדוקיהן, עדיין אין אכילת מאכל אסור שקולה בתודעתנו לסכנת נפשות. חוש הריח הרוחני שלנו אינו מפותח דיו. אדם ירא שמים בתכלית, החרד מאד משמץ איסור, יהיה מסוגל להבחין בכל סרך איסור שנקרה בדרכו ויזכה גם לסיעתא דשמיא שתגונן עליו מכל דבר אסור .

טעם נוסף לכשרות המאכלים הוא, ששמירה קפדנית על טוהר השולחן מכניסה אותנו למחיצתו של הקב"ה ומקשרת אותנו אל השכינה. ההקפדה על טהרת שולחננו מסייעת לנו להתעלות ברוחניות ולזכות לישועת ה'.

מיד לאחר שהוצב אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, בגן העדן והורשה לאכול מפרי עצי הגן, נאסר עליו לאכול מעץ החיים ומעץ הדעת. איסור זה היה האיסור הראשון שהוטל על האדם.

הבסיס הראשוני לקיום המצוות הוא האמונה בבורא והנאמנות המוחלטת לאמרי פיו ולמצוותיו. רק לאחר הכרזת ה"נעשה", יש מקום נרחב ל"נשמע".

אחד מטעמי המצוות משתלב היטב בבסיס ראשוני זה של אמונה, כפי שאמרו חז"ל: "לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהם את הבריות". כלומר, עיקר מטרתן של המצוות לחנך את האדם לנאמנות לרצון הבורא. הצורף מזכך את הזהב, ואנו מזככים את ליבנו ואת מידות נפשנו באמצעות המצוות. על כל אדם להיות מודע לעובדה שהמצוות תורמות לו, מונעות ממנו נזקים, והוא יוצא נשכר מקיומן. המצוות מקנות לאדם חיי נצח. קיום המצוות מקרב אותו לרוחניות ומסייע לו להתקרב לעולם הנצח.

לדעת הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", התועלת הנובעת מקיום מצוות התורה קשורה גם לתחום הפיסי. הכשרות תורמת לאדם מבחינה בריאותית, כשם שמצוות אחרות תורמות לו מבחינה כלכלית, חברתית וכיוצא בזה.

כל מצווה וכל פרט בתורה תואמים בדיוק נפלא לכל מה שדרוש לאדם כדי לחיות חיים מתוקנים, אלא שלא ניתן לבנות את עולמן של המצוות רק על התועלת הגשמית שלהן. משולל היגיון הוא לחשוב שרק כדי להעניק לעם ישראל הוראות בתחום בריאות הגוף וכיו"ב, התגלה הקב"ה לעם ישראל בקולות וברקים במעמד הר סיני. לכן תמיד הננו מצרפים לעולמן של המצוות את התועלת הרוחנית, את הרעיונות החינוכיים ואת המסר התורני. קיומן של המצוות בונה את עולמו הרוחני והגשמי של האדם כאחת.