על פי תורת ישראל המשפט הנערך בבית דין מבוסס על שני אנשים המעידים בפני הדיינים על מקרה שראו אותו בעיניהם. על פי עדותם מחייב בית הדין את הנאשם או מזכה אותו.

כאשר אמרה התורה (דברים י"ט, ט"ו): "על פי שני עדים... יקום דבר", היא מסרה את חייהם ואת רכושם של הרבים לעדותם המכוונת של כל שני אנשים שלא הוטל בהם דופי ואינם נוגעים בדבר בנושא עדותם. האחריות למעשה בית הדין ולחברה כולה תלויה בנאמנות המצפונית המיוחסת לכל אדם – עד שלא יוכח היפוכו של הדבר. כח העד נובע מהכרתו שהוא עומד "לפני ה'", כי הבורא משתתף במשפט התורה, וכל המשתתפים בו: הדיינים והעדים ניצבים לפני ה', וחייבים למלא את תפקידם מכח מחוייבות לבורא.

התורה נותנת לכל עד את הזכות ואת הנאמנות המשפטית להעיד על עצמו שהוא ראה את המאורע שהוא מעיד עליו. בכך מעמידה התורה כל עד "לפני ה'", שהוא לבדו בוחן כליות ולב, ושוקל את המחשבות ואת המלים היוצאות מפי העד במאזני הצדק והאמת.

על פי דין התורה אין ראיה גדולה יותר משני עדים המעידים. גם אם יצטרפו אליהם מאה עדים נוספים, לא תהיה משמעות הלכתית לריבוי זה. אם בא זוג עדים ומעיד עדות הפוכה מעדות זו, נחשב הדבר כספק שאינו מוכרע, שהרי כת אחת מעידה שהנידון חייב, והאחרת - שהנידון זכאי.

אם לאחר עדות העדים וקבלתה בבית דין, מגיעים שני עדים שאומרים שהעדים הראשונים שהו במקום רחוק, ולא יכלו להגיע למקום ההתרחשות שעליו הם מעידים, במקרה זה מתקבלת עדות השניים והראשונים מוזמים.

טענה נגדית זו של העדים השניים אינה נוגעת לאמת או לשקר של תוכן העדות הראשונה. הם לא מתייחסים לעצם המקרה הנידון. עדות הכת השניה מכחישה את זכות העדים להגיד עליה דבר, שהרי הם לא נכחו במקום שבו התרחש המאורע , לפי דבריהם.

ההנחה הראשונה והיסודית של אמינות עדים היא נוכחות העדים במקום ובזמן שהמאורע נראה בו. ללא נוכחות אישית במקום ובזמן של המאורע, אין האדם יכול להיות עד על אותו מאורע. ואם אף על פי כן הוא מעיד על דבר שלא נכח בו, הרי עדותו אין לה מקום כלל ועיקר. העובדה כשלעצמה יכולה להיות אמת או שקר, אולם העד הוא עד שקר, עצם עדותו היא שקר, כי אין הוא יכול להעיד על דבר שלא נכח בו.

במקרה זה מקבלים את עדות הכת האחרונה והראשונה נפסלת, היא מוזמת. העדות הראשונה מתבטלת ועמה מתבטל גם פסק הדין שנפסק על פיה. מלבד זאת נענשים העדים בעונש הכתוב בתורה.

עונשם של העדים הזוממים מפורש בפסוק (דברים י"ט, י"ט): "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך". כפי שהם זממו להרע לנידון, כן יעשה להם. אם הם זממו לחייבו ממון, מחייבים אותם באותו הסכום שניסו לחייב בעדותם. הסכום מתחלק בין שניהם. אם זממו לחייבו מיתה – מחייבים את שניהם מיתה. הפסוק מסיים: "ובערת הרע מקרבך", עונש זה מבער את הרע מישראל ומונע מאנשים להעיד שקר, בראותם את חומרת המעשה ואת תוצאותיו.

דין עדים זוממים מטיל את אדרתו על כל העדויות כולן. רק עדות שקיימת אפשרות להזימה, נחשבת כעדות כשרה. אדם אינו יכול להעיד עדות שיש בה כדי לחייב מיתה, מלקות או ממון, אלא אם כן נטל על עצמו את הסיכון שהוא עצמו יתחייב מיתה, מלקות או ממון אם תוזם עדותו. רק סיכון זה שהוא נוטל על עצמו, נותן לו צידוק להעיד בבית דין ונותן גם צידוק לדיינים לקבל את עדותו.