בזמן שבית המקדש היה קיים היה מוטל על חולים שנתרפאו, על עוברי הים, על הולכי מדברות ועל משוחררים מבית האסורים, להקריב קרבן תודה. הדין שהם חייבים בהודאה לה' על הצלתם, נלמד מהמזמור (תהלים ק"ז, א'-ח'): "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם וגו' יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". קרבן זה מתייחד בשני דינים עיקריים המבדילים בינו לבין קרבנות שלמים אחרים:

א. בקרבן תודה מצווה האדם להביא עם הבהמה ארבעה מיני מאפה, כנאמר (ויקרא ז', י"ב): "והקריב על זבח התודה חלות מצות... ורקיקי מצות... וסולת מורבכת... על חלות לחם חמץ". מכל סוג עליו להביא עשרה לחמים, כלומר, שהמקריב קרבן תודה מביא ארבעים לחמים: לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן (פסוק י"ד) ואילו שאר שלושים ושישה לחמי התודה נאכלים על ידי מביא הקרבן ובני ביתו.

ב. בשר קרבן התודה נאכל רק ביום ההקרבה ובלילה שאחריו, ואין להותיר מבשר הקרבן ומהלחמים עד אור היום כנאמר: "לא יניח ממנו עד בוקר" (שם פסוק ט"ו).

מפני מה קיצרה התורה את זמן אכילת בשר קרבן התודה יותר מאשר שאר קרבנות השלמים הנאכלים שני ימים ולילה? השאלה מתחזקת לנוכח החיוב להביא עם הקרבן עוד ארבעים לחמים ולסיים את אכילתם עד אור הבוקר. מדוע כה מיהרה התורה את זמן אכילת קרבן התודה יותר משאר הקרבנות?

ההסבר הוא שהגדלת כמות הלחמים וצמצום זמן האכילה ליום אחד בלבד, תגרום לכך שמביא הקרבן יאלץ להביא אנשים רבים שיסייעו לו באכילתו. המשתתפים באכילה ודאי יחפצו לשמוע כיצד ניצל מהסכנה, והם יספרו זאת לקרוביהם ולמכריהם, וככל שירבו האוכלים, כן יגדל כבוד שמים.

מטבעו של אדם שהזמן וההרגל מקהים את הרגש ומצננים את ההתלהבות. הנס שאתמול עורר השתאות ותפס את כל לבו של האיש – הופך אט אט לדבר שגרתי. הזמן החולף - סכנתו מרובה ומקהה הוא את החושים. לכן ציוותה התורה לאכול את קרבן התודה ביום הקרבתו, ואז הוא יאכל בלב חם הגדוש ברגשות הכרת הטוב לאלוקים.

לאדם שנעשה נס ניתנה תשורה מיוחדת ממרום. שמרו עליו והגנו עליו למרות הסכנות שארבו לו. בהודאתו הפנימית לה' בתוככי לבו, לא מובעת עדיין כל תודתו. רק בפרסום הנס ברבים, בהגדלת כבוד ה' ובהעמקת האהבה הרוחשת בליבם של השומעים לנוכח הנס, יוצא המודה ידי חובתו. פרסום הנס מגדיל את האמונה ואת האהבה לבורא.

חיוב ההודאה לה' הוא תמידי:

ההודאה והשירה הבאות לאחר הישועה הן חובתו של האדם כלפי אלוקיו, ואמנם מובא בחז"ל (סנהדרין צ"ד א') שביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו המלך למשיח, ואת סנחריב לגוג ומגוג, אך מידת הדין טענה לפני הקדוש ברוך הוא: חזקיה שעשית לו את כל הנסים הללו, ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח? חזקיהו היה ראוי להיות משיח, ורק מפני שלא אמר שירה לאחר הנסים שנעשו לו, הוא לא זכה להיות המשיח.

היינו מצפים שבני אדם יסתובבו בעולם בשמחה תמידית מפאת תחושת החיים האופפת אותם בכל רגע. היינו גם מצפים שתהיה להם תחושה עמוקה של הכרת הטוב לבוראם שנתן להם חיים אלו, אולם המציאות שונה. הסיבה הראשונית להימנעות האנשים מחובה זו היא העובדה שאנו כה רגילים לתחושת החיים, עד שאנו לא מבחינים בחידוש שבה. מי שחי במקום שהאויר צח ונקי, לא יבין מדוע חברו שגר בעיר שבה האויר מלא עשן ופיח, מביע את הנאתו הגדולה כאשר הוא נושם את אויר הכפר. כך היא התחושה גם בהקשר לעצם החיים. קשה לנו להרגיש בטובם מכיוון שהם קיימים אצלנו בקביעות.

קשה להודות לקב"ה על כל מה שיש לנו, כי אין לנו תחושה מוחשית שכל מה שקיבלנו הוא ממנו. קיימת באדם התנגדות פנימית להכיר בעובדה שה' גמל לו כל זאת. אין מי שיכול לחוש במתיקות החיים כמו מי שעמד בצל המוות וניצל. ההבעות הראשונות של אותו אדם הן הבעות אושר על עצם החיים. כל פרח, ציפור, שמים כחולים – ממלאים אותו בשכרון חושים. פתאום הוא תופס כמה טובים הם החיים.

באותה העת הוא מגיע להשגת המיטיב, שהרי מצד עצמו כמעט נפסקו חייו, והוא קיים בעולם רק משום שהקב"ה החליט לאפשר לו להמשיך לחיות.

מכאן ניווכח להכיר בגודל ענין השירה לאחר הישועה. תכלית הבריאה היא להביא את בני האדם להכרת הבורא ולהודיה לו, וזו אחת הסיבות שהקב"ה מביא צרה ואחר כך מושיע ממנה, כדי לאפשר לנו להודות לו ולומר שירה לפניו.

כיום שבית המקדש אינו קיים, ואין באפשרותנו להביא קרבנות, תיקנו חכמינו את "ברכת הגומל". מי שניצל ממלחמה, מתאונה וממחלה, ובכלל זה גם יולדת, מברך ברכה זו בפני עשרה גברים, לקיים מה שנאמר: "וירוממוהו בקהל עם" (תהילים ק''ז ל''ב)  רמז לחייבי התודה נמצא בתפילת העמידה: "וכל החיים יודוך סלה" 'החיים' ראשי תבות: חולה, יסורים, ים, מדבר.

גם אדם שנפצע או ניזוק, וחייו ניתנו לו לשלל, יברך ברכה זו. נוסח הברכה הוא : "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב". אף שאולי חייב אני בדיני, אבל אתה הקב"ה גמלת לי טובה, ועל כך אני מודה לך. נהוג שהקהל מחזירים לו: "מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה".