יום האחרון של סמינר "ערכים" חנוכה. בחצר מלון 'כינר' על גדות הכינרת, פתחתי בשיחה לבבית עם ש. בחור ישיבה לשעבר... בחור מוכשר שהלך לדאבון לב לרעות בשדות זרים. הרפתקאות רבות עבר הבחור עד שהפנים שאושר האמיתי נמצא רק אצל מי שחי חיי אמת נצחיים. הוא הגיע לסמינר כדי לברר ולאמת את יהדותו. ושם הוא קבל תשובות מלאות ומספקות. אך השׂטן לא ייתן לטרפו לחמוק לו בין אצבעותיו... במצבים מעין אלו פועל השטן באסטרטגיית 'הפחד'. הפחד והחרדה מהעונשים הצפויים לו בגין מעשיו הזדוניים. ואליהם מצטרפות המחשבות המתארות את ניתוקו המוחלט מבוראו בעקבות חטאיו. ומשם הדרך לייאוש קצרה מאד. ומסקנתו הברורה היא: שאבדה תקוותו ואין טעם לנסות לשוב בתשובה ולהתאכזב שוב.

הרהרתי עם עצמי כיצד לעודד את רוחו. היה זה בעיצומו של החורף סוער. והנה בהפוגה נשקפה מול עינינו קשת עגולה ומרהיבה שנראתה בשמים והשתקפה על פני המים. לא ניתן היה להתעלם  מיופי ושלמות הבריאה הנראה לעין. כששנינו מביטים אל היופי הזה, שאלתיו: אתה לבטח יודע שהקשת לא מסמלת דבר חיובי... שהרי בורא העולם הבטיח לאחר המבול: "את קשתי נתתי בענן והייתה לאות ברית ביני ובין הארץ, והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן, וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם" (בראשית ח' כ"א) כלומר, אמנם הקשת מבשרת את קיום ההבטחה  שלא יבוא  שוב מבול על העולם.  אך מאידך היא מסמלת שהעולם במצבו הנוכחי ראוי חלילה למבול, ולולי הברית שכרת הקב"ה עם העולם, העולם היה נחרב. כפי שמבאר הרמב"ן שם.

מתעוררת לה השאלה אם הקשת מסמלת את חטאי העולם ורשעותו, מדוע הקשת היא כה יפה, וכה ססגונית? לא היה מתאים לצבוע את השמים בפס שחור מבהיל ומאיים?!... התשובה היא, לענ"ד, שרצה הקב"ה, דווקא במצב כה גרוע, הוא בחמלתו רִחם על בריותיו ואִפשר להם לתקן את מעשיהם ולקבלם בתשובה. ומפני כן רצה לשמח את עולמו ולהראות להם את אהבתו בצבעי הקשת הססגוניים והמשמחים  לומר לברואיו :  "שובו בנים שובבים" ראו, כמה רחמים יש לי עבורכם. אני את הצד שלי  בברית מקיים, אז בבקשה ממכם עשו אתם את חובתכם שובו ממעשיכם הרעים, חזרו בתשובה, התייצבו על דרך חדשה,  ואני מקבל אתכם כאילו לא חטאתם.

הוספתי לו ווארט נפלא ומחזק מה ששמעתי ממו"ר כ"ק הרבי מקאז'ניץ שליט"א על דברי הפסוק: לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים ט"ז י"ג) יש להתבונן בפשר דברי הפסוק:  "למען  תִּזְכֹּר את יום צאתך מארץ מצרים" מדוע לזכור דווקא את - יום 'צאתנו' ממצרים, ומה עִם  הסבל הנורא והאיום שעברנו במשך שנות הגלות?! וכי חלילה יש כאן שיכתוב של ההיסטוריה?!

התשובה היא שמטרת היציאה ממצרים היא כדי  להיות העם הנבחר של הקב"ה, לקבל את התורה, ולהאיר את שמי העולם. וכדי לזכות לכך צריך להשיל מעלינו את מה שהיה ולצאת לדרך חדשה לגמרי. ואת זאת מבקש מעמנו הקב"ה מה שנזכור, מה ניקח עמנו ביציאתו ממצרים- זה רק את היום הנפלא והאביבי הזה- "יום צאתך מארץ מצרים", יום שבו יצאנו מעבדות לחירות. מצרים אותיות- 'יצרים'. היום שבו הוכיח לנו הקב"ה שגם אחרי 210 שנות שיעבוד חומרי ורוחני ניתן לצאת מזה ולטפס ולהגיע עד לפסגת "הר סיני". המסר העיקרי הוא: ל ה ת ק ד ם!  לא להביט אחורה. את מה שהיה השאירו בבקשה במצרים למצרים...

לפי מראה פניו של ש. היה נראה בס"ד שהדברים עשו שלהם. הוא יצא לדרך חדשה. כיום הוא בחור בן עליה.  

במרכזה של  פרשת "בהעלותך", ניצבים שני פסוקים, את הראשון אנו נוהגים לומר כל אימת שאנו פותחים את ההיכל ומוציאים את ספר התורה, ואת השני כאשר ספר התורה מוחזר אל ההיכל לאחר הקריאה בו : "ויהי בנסוע  הָאָרֹן ויאמר משה,  קוּמָה השם, ויפוצו אויביך, וינוסו משׂנאיך מפניך וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה השם רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל ". (במדבר י)

המיוחד בפסוקים הללו הוא שמלווה אותם תופעה ייחודית ויחידה בתורה – הם מסומנים לפניהם ולאחריהם באות נ ' הפוכה. סיבת קיומן  של אותיות אלו נידונה בגמרא שבת (קט"ז ):  

תנו רבנן:" פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר...מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו".

"מאן תנא דפליג עליה דרבי"(מיהו התנא החולק על רבי)  - רבן שמעון בן גמליאל הוא, ד-תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: "עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן - כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה".  הגמרא מסבירה על אלו פורעניות דברו. פורענות ראשונה "ויסעו מהר השם'', ואמר רבי חמא ברבי חנינא: "שסרו מאחרי השם"  פורענות שנייה מאי היא?- "ויהי העם כמתאננים"..

ובין שתי הפורעניות אלו, באה פרשיה מיוחדת  שבה אוהבן של ישראל,  משה רבינו,  מתפלל ומבקש שכאשר בני-ישראל יוצאים למסע, יגן עליהם הקב"ה שיפוצו אויביהם וינוסו שונאיהם. וכה בקשתו: " "קוּמָה השם" מפרש ראב"ע: "קומה השם" כדרך בני אדם לעמוד להילחם. וטעם "ויפוצו" - כאשר יראו שקמת לעשות מלחמה, מיד "יפוצו אויבך".  אולם משה רבנו אינו מבקש ש'יפוצו אויבינו וינוסו משׂנאינו', אלא מכנה את אויבי ישראל ושונאיו - "אויביך" ו"משׂנאיך" כאומר- אויבי השי"ת ושונאי השי"ת.

מיהם אותם אויבים ושונאים שואל המדרש בספרי:  (י' ל"ה) : " וינוסו משנאיך" וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם?! אלא מגיד הכתוב שכּל מי שקם על ישראל כאלו קם על המקום!  כיוצא בו אתה אומר (שמות ט"ו) "וברוב גאונך תהרס קמיך" וכי יש קמים לפני המקום?! אלא מגיד הכתוב שכּל מי שקם על ישראל, כאלו קם על המקום. וכן הוא אומר (תהילים פ"ג) "ומשנאיך נשאו ראש" מפני "על עמך יערימו סוד".

אלא שיש להתבונן בדברים, משה רבנו מציין כאן שני סוגים - "אויביך" ו"משנאיך". לכאורה אויב  ושונא זה היינו אך, מהו א"כ כפל הלשון? מבארים המפרשים  שאויב הוא מי שנלחם בפועל נגד הזולת ורואה בו אויב. אולם ייתכן, שמלחמתו נובעת מחששותיו מפני הזולת ומתחושה שעליו להתגונן מפניו. אך הסוג השני מסוכן יותר - "משנאיך". זהו מי שיש בליבו שנאה עמוקה כלפי הזולת. הלה, לא זו בלבד שהוא נלחם נגד הזולת, הוא גם מחפש כל הזמן דרכים להציק לו ולפגוע בו.

לכן בפרשת ה'תוכחה' נאמר: "וניגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם". (ויקרא כ"ו, י"ז.)אלה שתי דרגות של עונש לעם-ישראל - העונש הקל יותר הוא שיינגפו לפני האויב, אולם חמור מזה הוא המצב שבו "שונאיכם" יירדו בכם.

מדוע נחשבים אויבי ישראל לאויבי השי"ת?! התשובה היא משום שהגויים יודעים בידיעה שאין וודאית ממנה שעם-ישראל הוא עמו של הקב"ה - "סגולה מכל העמים" (שמות יט, ה.)  הם יודעים שעם-ישראל הוא בבחינת: "בני בכורי ישראל"  (שם ד, כ"ב.) בנו-בכורו של הקב"ה. וממילא, כאשר הם מנסים לפגוע בעם-ישראל, הם פוגעים למעשה בקב"ה ונחשבים אויבי ה' ושונאיו.

קשר זה בין עם-ישראל לקב"ה משמש גם הגנה על עם-ישראל. ולכן, כאשר נוצר מצב שאומות-העולם יכולות לנסות לפגוע בעם-ישראל, הדבר מעיד על רפיון רוחני בעבודת השם. אילו היה עם-ישראל עובד את ה' כראוי, לא הייתה לשום שונא ואוייב יכולת לפגוע ביהודים.

בתפילתו של משה מודגשת העובדה ששׂונאי ישראל הם שונאי השי"ת, ושנאתם אינה קשורה לחולשתם הרוחנית של היהודים, אלא זו שנאה נגד הקב"ה.

משה רבנו קורא לקב"ה: "קומה השם". אותם גויים אינם מתעניינים כלל בשאלה אם עבודתם הרוחנית של היהודים שלמה או לא. הם יודעים שהיהודים הם עמך, ולכן הם נלחמים בהם. אם חלילה יצליחו לפגוע בעם-ישראל, יהיה זה חילול השם - חילול שמך!

וכאשר הדברים נוגעים לשמו של השי"ת , אין הוא מתחשב בשום חישובים - אפילו לא בחובתם של עם ישראל.

נעצור כאן ונתבונן, פרשה זו נכתבה בין פורענות אחת לשנייה. שתי פורענויות המסמלות הדרדרות מוסרית של עם ישראל. והנה דווקא ביניהם מופעיה פרשה כה מנחמת וכה מעודדת שבה מצהירה התורה לעם ישראל: האויבים שלכם הם אויבי הקב"ה! השונאים שלכם הם שונאי הקב"ה! עליכם לדעת  שגם כאשר אתם נמצאים בירידה. הקב"ה עמכם! כפי שמלמדנו הנביא מיכה : " אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ השם אוֹר לִי" ( ז' ח')  ומבאר המלבי"ם:  "אל תשמחי אויבתי לי" על מה שאני בגלות, "כי נפלתי קמתי" מה שנפלתי לעמקי בור על ידי זה  אקום ואתעודד, כי על ידי זה  אוושע,  "כי אשב בחשך" של הצרות "השם אור לי", אם אין לי אור הגשמי שהוא אור ההצלחה החומרית, יש לי אור השם שהוא אור הדת והאמונה, אור התקווה בישועת השם"

פרשה זו כולה עידוד ותקווה לעם ישראל, ובפרט בימים אלו שעם ישראל מותקף משונאיו הישמעאלים הרצחניים. עלינו לזכור שיש לנו אבא בשמים שהוא ורק הוא המגן עלינו . וכל האיומים הם בחינת התעוררות לתשובה. כפי ששמעתי מרבה של אשקלון הבלתי נשכח הגרי"ח בלוי זצוק"ל  בנאמר בחז"ל במסכת סוטה על תקופת "עקבתא דמשיחא", בסוף תיאור התקופה הקשה מסיימת המשנה: " ועל מה יש לנו להִשען? על אבינו שבשמים!". אמר ע"כ הרב זצ"ל: כמו אצל בני אדם כדי להישען על כתף חברו צריך הוא להתקרב פיזית, כך בדיוק אצל הקב"ה צריך להתקרב רוחנית.