מחשבות והשפעתם על האדם
התפיסה שלנו כלפי המציאות מושתתת ומבוססת, בין השאר, על 'אמונות', כאשר בהקשר זה – אין הכוונה ל'אמונה' במובן הדתי-רוחני, אלא לתפיסות שונות שהתקבעו והשתרשו אצלנו ביחס לעצמנו במרוצת השנים, מערכות חשיבה אוטומטיות שאנו לא בוחנים בכל פעם מחדש ולא מטילים בהן ספק, בדיוק כמו כל ההרגלים שלנו – שאנו לא בוחנים אותם בכל פעם מחדש.
הבה נרחיב את היריעה:
השאיפה הטבעית והכמוסה של כל אדם, הינה השאיפה לכך שיהיה לו טוב. האדם רוצה לעשות את מה שיגרום לו להרגיש טוב ולהתרחק מכל מה שעלול לגרום לו את ההיפך. ובכל זאת, אילו היינו צריכים באופן מודע לבדוק כל פעולה שאנו עושים, ולנסות לשער ולהעריך האם היא תגרום לנו לטוב או להיפך – ה'מודע' שלנו, כלומר: מערכת החשיבה שלנו - היה קורס מרוב מידע ופעילות...
משום כך, בנקודה זו, נכנס לתמונה ה'לא מודע'. ה'לא מודע', יוצר מעין מנגנון של 'קיצורי דרך', המאפשר לאדם לסווג את הפעולות וההתרחשויות שסביבו, לדבוק באלו ש'עושות לו טוב' – ולהמנע מאלו שגורמות את ההיפך. במקום שה'מודע' יצטרך בכל פעם לנהל תהליך חשיבתי ולבחון את השלכותיהם של כל מעשה או התרחשות – ה'לא מודע' יוצר 'כללים', על פיהם מסתווגים המעשים וההתרחשויות באופן טבעי, מבלי שנדרשת לכך פעולה חשיבתית כלשהי. מערכת החשיבה האוטומטית הזו, נקראת : 'אמונות'.
במילים פשוטות ניתן להגדיר זאת כך: האמונה הינה תחושת ודאות לגבי מידע מסויים או ערך מסויים, שעל בסיסה מתפקד האדם. המידע הזה אינו בהכרח נכון, אולם הוא מהווה אקסיומה, מה שמוביל להתנהלות אוטומטית של האדם במישורים מסויימים. כמובן, אין משמעות הדבר, שהאדם אינו יכול לשנות את מערכת ה'אמונות' שלו. אולם כל עוד האדם לא יפעיל את כח הבחירה שלו – המערכת האוטומטית הזו היא שתפעיל את התגובות שלו.
לדוגמה: נתאר לעצמנו אדם שבטבעו הוא חובב סדר ונקיון, או שבילדותו טיפחו אצלו את הסדר והנקיון בצורה קיצונית שגרמה לו להפוך את התחום הזה ל'ערך' ומדד, על פיו הוא בוחן את החברה, כאשר אנשים מסודרים – נתפסים אצלו כ'נורמליים', ואילו אחרים שאינם מסודרים – נתפסים כ'בלתי נורמליים'.
אצל אדם זה, נוצרה 'אמונה', על פיה הסביבה שלו חייבת להיות מסודרת בכדי שהוא יוכל לתפקד כיאות. משום כך הוא יסדר את ביתו או את שולחן העבודה שלו לעיתים קרובות, מבלי לשאול את עצמו בכל פעם מחדש עד כמה הזמן והאנרגיה שהוא יקדיש לכך ישתלמו לו בחשבון הסופי ויגרמו לו לתחושה טובה. הוא פשוט יודע שהוא אדם מסודר, וכששורר סביבו חוסר סדר – עליו לתקן את המצב.
האם ה'אמונה' הזו תמיד משרתת את אותו אדם?
לא בהכרח. במקרים רבים, אכן, בזכות האמונה הזו – הוא יסדר את סביבתו ויהנה מאיכות חיים גבוהה יותר, בפרט נוכח העובדה שהסדר מבחינתו מתבצע באופן אוטומטי ויעיל. אולם במקרים רבים אחרים, הוא עלול לוותר על פעילויות שונות או לצמצם את גבולות היכולת שלו, מתוך הנחה, או במילים אחרות: מתוך 'אמונה', שהוא לא יוכל להתמודד עם מציאות של חוסר סדר. הוא עלול אפילו לאבד חלק מחבריו, ואפילו את משפחתו – מתוך 'אמונה' שאנשים שאינם מסודרים הינם אנשים שהתנהלותם אינה בריאה, ויש להתרחק מחברתם.
כשאותו אדם יגיע לעבודתו בבוקר וימצא שולחן עבודה בלתי מסודר, הוא עלול להמנע מלהתחיל בעבודה עד שיסיים את מלאכת סידור השולחן באופן המושלם לשביעות רצונו, משום שעל פי 'אמונתו' – שולחן העבודה מוכרח להיות מסודר. באופן זה, הוא עלול להפסיד זמן עבודה יקר, לא לעמוד בלוחות זמנים להם הוא מחוייב, ובמקרים קיצוניים – אפילו לשלם על כך במשרה שלו. ובכל זאת, הוא עדיין לא יבין מדוע הוא נכשל.
ואכן, עד כמה שהדברים נשמעים בלתי הגיוניים, זו המציאות הברורה. וכפי שכבר היה אומר הגר"ח שמואלביץ ביחס לבלעם, אשר ביקש: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים". ולכאורה, כיצד יכול היה בלעם לצפות למות בקדושה כמו האבות הקדושים שנקראו ישרים, בו בזמן שכל חייו היו חי נהנתנות חסרי רסן? התשובה היא, שלבלעם היתה 'אמונה' על פיה צורת ההתנהגות שלו היא ה'נורמלית' והטבעית, ומשום כך לא היו לו כלל שאלות ביחס לעצמו... זהו כוחן של 'אמונות': הן גורמות לאדם לא לשאול שאלות, לא להעמיד את התנהגותו למבחן, אלא לקבל את הערכים או האקסיומות על פיהם הוא מנהל את חייו – כאילו היו אמת מוחלטת!
וכך גם בענייננו: אדם עלול להתחיל את יומו בשעה שמונה בבוקר, ולהקדיש שעה שלמה לסידור שולחן העבודה והארונות שבחדרו. כשתגיע שעת צהריים, והוא יגלה שלא עמד במטלות שהוטלו עליו – הוא יאכל ארוחת צהריים במהירות, יוותר על שיחה חברתית עם עמיתיו לעבודה, ועדיין – הוא יצטרך להשאר בסוף היום כדי להשלים את המטלות שלא הספיק לבצע... ואחרי כל זאת, הוא לא יעלה בדעתו לבחון שוב את 'טקס' הסדר שהוא מקיים מדי יום ביומו, משום שהטקס הזה מושתת על 'אמונה', אותה הוא אינו מעמיד כלל לביקורתו של השכל!
במקרים אחרים, אותו אדם עלול להתחיל את עבודתו ולהתעלם משולחן העבודה הבלתי מסודר – בעקבות הכרח כלשהו, אולם ה'אמונה' שלו, על פיה שולחן העבודה צריך להיות מסודר – תאותת ותשגר לו מסרים סמויים ש'משהו לא תקין' קורה. המסרים הללו, עלולים לגרום לו להרגיש רע, לחוש רגשות תסכול וכעס כלפי עצמו, ובסופו של דבר – למצות את הפוטנציאל שלו באופן נמוך משמעותית. כמובן, אותו אדם לא יעלה בדעתו מהי הסיבה האמיתית לתפקודו המוגבל ולביצועיו הנמוכים, שאינם נובעים מיכולות נמוכות, אלא ממגבלות שמציבות בפניו ה'אמונות' הבלתי מבוססות שלו.
מי הבוס?
כפי שאנו יכולים לשים לב, ה'אמונות' אינן כפופות לשיפוטה של מערכת החשיבה המודעת, ומשום כך, הן אינן עוברות בחינה ובקרה. ה'מודע' שלנו, אינו בודק את ה'אמונות' שמנהלות אותנו, ושאלות כמו: 'מתי', 'כמה' ו'איך' – אינן נשאלות בזמן אמת. להיפך: ה'אמונות' שלנו – משתלטות על מערכת החשיבה והרגשות, ומנהלות אותם.
למשל, דעות פוליטיות, עשויות לעיתים להפוך ל'אמונות'. במקרה זה, כבר לא יהיה מדובר בעמדה 'מודעת' ומגובשת בתהליך מחשבתי קר ושקול – אלא על 'אמונה', אקסיומה, אשר ה'מודע' יתגייס בכל מחיר בכדי להצדיק אותה.
אדם שגיבש לעצמו 'אמונה' פוליטית, לא יבחן את הנחות היסוד שלו בכל פעם מחדש, ואף לא יטיל ספק בעמדותיו, אלא יגייס את החשיבה שלו – בכדי להצדיק את העמדה הפוליטית בה הוא מאמין. רק משבר קיצוני ומשמעותי, או חוויה קשה ומטלטלת – עלולים לגרום לאותו אדם לערער על סולם הערכים שלו ולהעמיד שוב את עמדותיו לביקורת שכלית.
כאשר אדם בעל אמונה פוליטית יועמת, מול עובדות, נתונים או טענות, העומדים בסתירה לאמונתו – הוא יחווה תהליך של 'הכחשה', בו הוא יגייס את כל יכולותיו בכדי לדחות את המידע הסותר לאמונתו. ככל שעוצמתה של ה'אמונה' גבוהה יותר – כך תגבר ה'הכחשה' ביחס לכל מידע העומד בסתירה לאותה אמונה. לעיתים – אותו אדם פשוט לא יפנים מידע הסותר את אמונתו, לעיתים – הוא ינסה בכל כוחו להצדיק את אמונתו גם נוכח המידע הסותר, וכיוצא בזה.
העקרון הוא, שההגיון, והכח ה'מודע' – פועלים גם כאשר מערכת ה'אמונות' נמצאת בפעולה, אולם במקום שההגיון יהיה כח מוביל – הוא הופך להיות כח מובל. הוא נרתם להצדקת האמונות בכל מחיר. ה'אמונה' - היא הקברניט, וכל שאר המחשבות, הרגשות וההתנהגויות – מנווטים אותנו על פי הנחיותיו של הקברניט הזה, כפי שאומר שלמה המלך, החכם מכל אדם: "לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן". כלומר: הכסיל  קונה חכמה רבה, אולם הוא אינו משתמש בה בכדי שתאיר את דרכו ותכוון אותו, אלא להיפך: בכדי להצדיק באמצעותה את דפוסי ההתנהגות שאימץ על פי אמונותיו ונטיות ליבו.
כך, מבאר הרב נבנצל (שיחות לספר שמות) גם את התנהלותו של פרעה הרשע מלך מצרים. שכן לכאורה, אנו רואים דבר פלא: כל עבדיו של פרעה מבינים שהארץ נמצאת בהתמוטטות, קוראים ואומרים לו: 'הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?', ואילו הוא? שאנן, כאילו לא קרה כלום... הוא אינו נכנע, אינו משנה את דרכו, וממשיך להקשות ערפו, הכיצד יתכן הדבר?
אולם על פי האמור, נבין היטב: מאחר ומערכת האמונות של פרעה, אשר נשלטה על ידי ליבו, לא אבתה לשלח את ישראל – היא סיננה כל מידע שעמד בסתירה לאמונה זו, והובילה את ההגיון למסקנות שגויות... היא עיוותה את מערכת החשיבה של פרעה, וגרמה לו להתעלם אפילו מאיתותי האזהרה הבולטים ביותר – שכולם מלבדו הבחינו בהם בבירור!
ה'אמונות' משרתות אותנו
והנה, מהאמור עד כה עלול להתקבל הרושם, כביכול ה'אמונות' הינן שליליות ביסודן ואינן משרתות אותנו. אולם לאמיתו של דבר, לא זו היא תמונת המצב.
ה'אמונות' שלנו יוצרות הכללות, שבמקרים רבים מסייעות לנו לזרום בשגרת החיים באופן מיטבי, מבלי שנידרש לחשיבה מעמיקה ומרובה לפני כל החלטה. הכללות אלו, עשויות להיות יעילות מאד.
בדיוק כפי שאנו לא חושבים בכל פעם בה אנו נכנסים לרכב, אלא מתבססים על עקרון הנהיגה אותו למדנו לפני שנים; ובדיוק כפי שהנהיגה שלנו אינה משתנה כאשר אנו מחליפים כלי רכב, אלא מתבססת על אותם עקרונות בסיסיים; ובדיוק כפי שאנו חוצים כל כביש בעולם אחרי שהפנמנו מערכת בסיסית של עקרונות יסוד – כך גם טוב שנאמץ 'אמונות', שהן למעשה מערכת של 'עקרונות', על פיהן ננהג בחיי היום יום.
ה'אמונות' שלנו, פוטרות אותנו מהצורך לבחון בכל יום מחדש את היעדים שלנו בכל המישורים: אישי, משפחתי, כלכלי, וכן הלאה. הן פוטרות אותנו מהצורך לבחון בכל יום מחדש מה טוב בעבורנו, ומה טוב עבור היקרים לנו מכל. לאחר שאנו מפנימים את ה'עיקרון' – אנו יכולים להתנהל על פיו באופן אוטומטי, לתפקד כהלכה, ולחתור אל היעדים הברורים לנו. מדובר בקיצור תהליכים משמעותי המאפשר לנו לנהל את שגרת החיים שלנו באופן מיטבי.
כוחן של ה'אמונות'
וכאן המקום לציין, של'אמונות' שלנו ישנו כח כביר, עד שלעיתים הינו בעל השפעות פיזיות ממשיות, ולא רק רגשיות. כך, למשל, מלמד אותנו שלמה המלך, החכם מכל האדם (משלי י"ח, י"ד): "רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה", כלומר: אדם שמאמין ביכולתו להרפא – יכול לשאת את מחלתו ולהתמודד איתה, אולם מי שרוחו נכאה ושבורה, והוא אינו מאמין ביכולתו להרפא – לא יוכל להכיל את מחלתו, והיא תכריע ותכניע אותו.
ואכן, המציאות מעידה, כי תרופות 'פלצבו', שהן תרופות נעדרות חומר פעיל כלשהו – חוללו במקרים רבים שינוי משמעותי במצבם של חולים, אשר סברו כי הם מקבלים תרופות יקרות וחדשניות שבכוחן לרפא אותם. כמובן, תרופות ה'פלצבו' הללו – לא חוללו שינוי כימי או ביולוגי בגופם של החולים, אלא רק שינו את ה'אמונה' שלהם ביחס למחלתם, וגרמו להם להאמין כי הרפואה נמצאת בהישג ידם. ובכן, די היה בשינוי תפיסתי זה, בכדי לשפר פלאים את מצבם של אותם חולים!
וכך גם במקרים הפוכים: אם נכריז על נגיף מסוכן שמשתולל באזור מסויים, והינו בעל תסמינים כאלו ואחרים – יהיו עשרות אנשים שיתחילו לחוש את התסמינים הללו, זאת גם אם הנגיף אינו קיים במציאות כלל. הסיבה לכך, אינה בשל שינוי פזיולוגי כלשהו שהתחולל בגופם, אלא בשל שינוי תפיסתי שגרם להם 'להאמין' כי סכנה מרחפת על גופם, ובעקבות כך גרם לגופם להתאים את עצמו ל'אמונה' שלהם, וכבר היו דברים מעולם.
היחס לעצמנו ולסביבה
לצד ה'אמונות' הרבות המשרתות אותנו כהלכה ומשפרות את יכולת התפקוד שלנו בחיי השגרה – ישנן 'אמונות' אחרות שמעכבות אותנו וחוסמות את דרכנו אל ההצלחה. ננסה לסקור כמה דוגמאות מרכזיות:
כאשר על פי אמונתו של האדם, העולם הינו מקום חיובי – הוא יפרש את ההתרחשויות ברוח זו. גם ברגעי משבר הוא לא יאבד את העשתונות ולא ירגיש שסוף העולם הגיע. הוא יתייחס אל המשבר כאל מציאות זמנית, חולפת, שלאחריה כבר ממתינה ההצלחה מעבר לפינה.
לעומת זאת כאשר האדם מאמין שהעולם הינו מקום שלילי ביסודו – אזי לא זו בלבד שהוא יפרש את המשברים ברוח נקודת המבט שלו ויראה בכל משבר איום קריסה כולל, אלא שאת נקודות האור ואת ההצלחות בחייו – הוא יראה כמצבים זמניים, שאינם משקפים את הלך המציאות השוטף.
וכך גם באשר ל'אמונות' האדם ביחס לעצמו:
אדם המאמין בעצמו ותופס את עצמו כאדם חיובי בעל פוטנציאל – יוכל להתמודד היטב גם בתקופות של קושי. מול כשלונות כאלו ואחרים הוא יאמר לעצמו שהכשלון זמני, ובעקבותיו בוודאי תבוא ההצלחה. 'אמונה' זו תגרום לו להמשיך להתאמץ, להשקיע ולחתור אל עתיד טוב יותר, מבלי להרים ידיים ולהתייאש.
לעומתו, אדם התופס את עצמו כ'לא יוצלח', כ'כשלון מהלך' – לא יוכל לראות הצלחות, גם כאשר הן תהיינה מוכחות וחד משמעיות. הוא תמיד יאמר לעצמו שמדובר בהצלחה זמנית, חולפת, שתסתיים בוודאי בכשלון מהדהד.
'אמונות' – ותחושת בטחון
ל'אמונות' שלנו, ישנה השפעה מכרעת על הבטחון האישי שאנו נחוש, כאשר 'אמונות' חיוביות ביחס לעצמנו וביחס לעולם בכללותו יוצרות תחושת בטחון, בעוד 'אמונות' שליליות גורמות את ההיפך הגמור.
למעשה, ה'פחד', המייצג את התחושה ההפוכה מ'בטחון', מבוסס בראש ובראשונה על חוסר ידיעה. ה'בלתי נודע' הוא האויב המר ביותר של תחושת הבטחון, והוא גם הידיד הטוב ביותר של הפחד. אם נתבונן נמצא, כי כל פחד הינו פועל יוצא של חוסר ידיעה או של ידיעה מעורפלת: האדם אינו יודע מה יהיה, אינו יודע כיצד יתמודד מול המציאות שנוצרה, ומשום כך הוא מפחד.
לדוגמה: אדם שחושש מפני פיטורים אפשריים ממקום עבודתו, חווה תחושה של פחד. ממה נובע פחד זה? מחוסר ידיעה כמובן... במציאות הנוכחית רבים הם הנעלמים, והעתיד אינו ידוע, רבים במצב זה אומרים: "מה יקרה אם יפטרו אותי? כיצד אמצא עבודה חדשה? מה יהיה אם לא יקבלו אותי לכל עבודה אחרת? כיצד יגיבו בני הבית על הפיטורים? מהיכן אתפרנס?" וכן הלאה. זו, למעשה, הסיבה לכך שאותו אדם מפחד כעת, על אף שבנקודת הזמן הנוכחית הוא אינו מרגיש כל פגיעה בחשבון הבנק שלו.
אולם למעשה, אם נתבונן נמצא, כי הפחדים הללו נובעים בעיקר מ'אמונה' שלילית של האדם ביחס לעצמו וביחס לסביבתו. אילו אותו אדם היה בעל 'אמונה' חיובית כלפי עצמו וסביבתו – הוא היה אומר לעצמו: "אולי יפטרו אותי, אבל בוודאי אסתדר, אמצא עבודה... הקושי הוא אך זמני, והרי אני מוצלח ומוכשר, תמיד אוכל ללמוד מקצוע חדש או לנצל קשרים אישיים!"...
כלומר: אדם בעל ראיה חיובית מרגיש בטוח יותר, משום שיש לו מעין 'ידיעה' בנוגע לעתיד. זו אמנם אינה ידיעה עובדתית, המבוססת על הגיון או על נבואה... אולם מאחר וה'אמונה' של אותו אדם חיובית – הוא תופס את העתיד כ'ידוע', ומשום כך, כבר בהווה הוא אינו מבוהל.
ועוד דוגמה:
אדם שצריך להשאר לבד בבית, עם חמשה ילדים קטנים - אם על פי 'אמונתו' ילדים משועממים מהווים אתגר שלא ניתן להתמודד איתו, הוא יחוש מבוהל ומאוים כתוצאה מהסיטואציה שנוצרה. אולם אם על פי 'אמונתו' הוא יודע היטב להפעיל את הילדים, והדבר לא אמור להוות קושי בלתי ניתן להתמודדות – הוא לא יחוש חשש, אלא יתמודד היטב עם המציאות שנוצרה.
כיצד ה'אמונות' השליליות משרתות אותנו?
אלא שכאן, עלינו לשאול את עצמנו: אם אכן, ה'אמונות' החיוביות שלנו ביחס לעצמנו ולסביבה, משרתות אותנו טוב כל כך, וגורמות לנו להצליח ולהתמודד היטב עם אתגרים – מדוע אנו מפתחים לעיתים אמונות אחרות? מה הגורם לכך שאנו מאמצים 'אמונות' שליליות ביחס לעצמנו או ביחס לעולם?
התשובה לכך הינה בדרך כלל: משום שהאמונות השליליות הללו, גם הן משרתות אותנו!
אדם שמאמין ביכולתו להצליח, ירגיש מחוייבות לחתור בלא לאות להצלחה. החתירה הזו עשויה להיות כרוכה בקשיים לא מעטים ולדרוש ממנו יכולת התמדה, עבודה קשה ולחצים יומיומיים. לעומת זאת, אם אותו אדם לא יאמין ביכולותיו, או ליתר דיוק: יאמין בחוסר יכולותיו – הוא ייפטר בבת אחת מהעול הכרוך בחתירה הבלתי פוסקת להצלחה...
לכן במקרים רבים, הנפש בונה לעצמה מנגנון הגנה, שבעצם אומר לאדם: "חבל לך להתאמץ, חבל להשקיע ולהתמיד בעמידה בלחצים... הרי במילא אינך יכול להצליח! אתה לא תוכל להתמיד, אתה לא תוכל להתמודד, ובסופו של דבר תכשל!"...
העמל וההתמודדות מול קשיים – הינם סוג של 'כאב', שהינו שם כולל למציאות הגורמת אי נוחות לאדם. מטבעו, האדם בורח מ'כאב', ולכן, כאשר הוא חש שתפיסה מסויימת תחייב אותו להתעמת מול קושי – הוא בונה לעצמו 'אמונה' שתחסוך את הצורך בהתמודדות הזו.
כך, נוצרות 'אמונות' על פיהן: 'עולם טוב אינו עולם ריאלי', או 'שאיפות להצלחה מיועדות לנאיביים בלבד', וכיוצא באלו.
הבעיה בתפיסות מעין אלו, ברורה מאליה: במקום שאותו אדם יתאמץ ויחתור לשיפור היכולות שלו, הוא משמר את עצמו באותה משבצת לאורך זמן, כאשר ה'אמונה' בדבר חוסר יכולתו להצליח משמשת לו כעלה תאנה. הוא לא ישתדל להיות נחמד יותר, חכם יותר, יעיל יותר או יוזם יותר, הוא גם ימנע מלהשתדל להשקיע יותר, משום שעל פי התפיסה שאימץ – כל אלו לא יוכלו לשנות את התוצאה הסופית, שתהיה: כשלון.
אותו אדם, גם לא יתאמץ בכדי לרסן את התכונות השליליות שלו, או לפתח את התכונות החיוביות שבו, משום שעל פי התפיסה שנוצרה אצלו, אין בכך תועלת בפרספקטיבה רחבה וארוכת טווח. בכך, הנפש שלו יצרה, למעשה, מחסום, שמונע ממנו את האפשרות להתקדם ולהצליח.
נבואות שמגשימות את עצמן
נמצא איפוא, כי 'אמונות' – עשויות במקרים רבים להגשים את עצמן. כאשר האדם אינו מאמין בעצמו וביכולותיו, או כאשר הוא אינו מאמין בעולם או בסביבה שבה הוא חי – הוא ימנע מלהשקיע את משאביו לשם התקדמות, וממילא, הוא באמת לא יצליח להתקדם... הוא יגיע להישגים נמוכים מכפי שיכול היה להגיע, משום שהוא נמנע מלממש את הפוטנציאל הטמון בו: את הכישורים שלו, את היצירתיות שלו, את היכולות האישיות והחברתיות שלו.
אולם התוצאות עלולות להיות קשות יותר: משום שכשאותו אדם יווכח בחוסר הצלחתו – הוא יראה בכך חיזוק ואישוש ל'אמונה' שאימץ, ויוכיח לעצמו: "הנה, עובדה! אני באמת לא יכול להצליח!", או: "הנה ההוכחה לכך שהעולם הינו מקום שלילי!", זאת על אף שלאמיתו של דבר, חוסר הצלחתו נובע בעיקר מתוך חוסר הנכונות שלו להשקיע ולהתמסר למיצוי יכולותיו.
וכך, ימשיך הגלגל להתגלגל לו... חוסר ההצלחה יבסס את ה'אמונות' השליליות של האדם, שתגרומנה לו מצידן לצמצם את השקעתו ואת מאמציו, מה שיוביל בהכרח לחוסר הצלחה, שיחזק עוד יותר את אותן 'אמונות' שליליות, וחוזר חלילה...
השלכות של מאורעות שונים
אולם כאן חשוב לסייג ולהבהיר, כי אמונות שליליות לא תמיד נוצרות בעקבות בריחה מהתמודדות, או מנסיון להשתמט ממאמץ להשגת מטרות כאלו ואחרות. לעיתים קרובות, 'אמונות' נוצרות ומתבססות בעקבות אירועים שחווינו!
לדוגמה: אדם שנפגע מהחברה בגיל צעיר, עלול 'לסחוב' את הפגיעה הזו למשך שנים, ולפתח 'אמונה' על פיה החברה הינה מערכת פוגענית ושלילית. אותו אדם ינסה להתחמק מאירועים חברתיים או בכלל מקשרים בין-אישיים, מבלי שיעלה בדעתו כי דפוסי ההתנהגות והחשיבה שהוא מאמץ עדיין בגיל חמישים – נובעים מפגיעה שהתרחשה אי שם, בגיל ההתבגרות...
במקרים קיצוניים יותר, אותו אדם עלול לפתח תפיסה שלילית ביחס לעולם באופן כללי, ולהכנס למצב של דכדוך שישלול ממנו את הרצון לחיות ולשמוח. בחוויה הרגשית שלו, העולם הינו אכזר ורע, ואם כן, בשביל מה בכלל יש טעם לנסות לשפר את המצב?
עלינו לזכור, כי תחושת הפגיעה – הינה תחושה של 'כאב', כפי שהגדרנו אותה, ומשכך, באופן טבעי, הנפש משתדלת להמנע ממנה. בכדי לצמצם את הסיכונים, הדרך הקלה ביותר עבור הנפש – הינה ליצור מנגנון הגנה בדמות דחיה של חברה, או חוסר רצון לתקשורת עם העולם בכללותו, כאשר השלכותיו של מנגנון זה עלולות להיות הרסניות ולהשפיע באופן דרמטי על מהלך חייו של האדם.
אנו יכולים לראות שני אנשים המשתתפים באירוע חברתי כלשהו, כאשר אחד מהם – בקושי מרים את הראש, נמנע מליצור קשר עם הסביבה, וחיוך אינו עולה על שפתיו, בעוד רעהו – נוהג בדיוק להיפך: הוא נהנה מכל רגע, מחייך לכל מי שעובר לידו ויוצר קשרים חדשים עם אנשים בלתי מוכרים.
במבט שטחי, אנו עלולים לסבור ששני האנשים הללו הינם בעלי תכונות אופי שונות באופן מהותי. אולם לאמיתו של דבר, יתכן שאין כל הבדל בסיסי ביניהם, מלבד העובדה שכל אחד מהם פיתח 'אמונות' שונות במהלך חייו:
הראשון – פיתח 'אמונות' שליליות ביחס לעצמו וביחס לחברה, ומשום כך הוא נמנע מליצור קשרים חברתיים או להעמיד את יכולותיו הבין-אישיות למבחן, ואילו השני – פיתח 'אמונה' הפוכה לחלוטין, ועל פי תפיסתו, אירוע חברתי מהווה הזדמנות פז ליצירת קשרים מיטיבים עם הסביבה, שנתפסת בעיניו כחיובית וכתורמת ביסודה.
'אמונות' בירושה
גורם נוסף עליו מתבססות רבות מה'אמונות' שלנו, נובע מחוויות בסיסיות שחווינו בגיל צעיר, לנוכח אירועים שונים, ולנוכח דפוסי ההתמודדות שראינו. במקרים רבים, בשלב בו חווינו את אותן חוויות – לא היתה לנו היכולת לבחון באופן מבוקר ואובייקטיבי את החוויות הללו ולגבש דפוס חשיבה עצמאי, ומשום כך השתרשו אצלנו דפוסי חשיבה נרכשים ו'אמונות', אותן ספגנו באופן בלתי מודע לחלוטין.
כך, למשל, אירועים שהתרחשו בגיל הילדות המוקדם – עשויים להשליך על ה'אמונות' שלנו בגיל מבוגר ולקבוע האם נתפוס את העולם כמקום 'טוב' ו'בטוח', או להיפך. הן עלולות להשפיע גם על התפיסה שלנו ביחס ל'מבוגרים', ועל פיהן נעצב את דפוסי החשיבה שלנו בגילאים מתקדמים יותר.
אבל מעבר לכך. כאשר ילד חווה משבר משפחתי בגיל מוקדם, תהיה השפעה מכרעת לאופן שבו התמודדו המבוגרים שהיו סביבו מול המשבר הזה.
לדוגמה, ילד שחווה בבית משבר כלכלי, והדמויות הסמכותיות בחייו, כלומר: הוריו, חוו את המשבר בצורה בריאה והתמודדו באופן חיובי, מתוך הבנה, שאמנם מדובר בקושי, אך לא בקריסת מערכות כוללת – יקבל 'אמונה' חיובית ביחס ליכולת ההתמודדות עם משברים. אם חלילה יקלע אותו ילד בבגרותו למצב של משבר – יהיו לו כלים מתאימים להתמודדות נכונה ובריאה, ומבחינתו המשבר לא יתפס כמציאות המאיימת על קיומו.
לעומת זאת, אם הדמויות המשמעותיות בחייו לא התמודדו עם המשבר באופן ראוי, אלא קרסו בעקבותיו פיזית ונפשית – ישנה סבירות גבוהה לכך שגם אותו ילד יאמץ 'אמונה', על פיה משבר מהווה את 'סוף העולם', וממילא, היכולת שלו בעתיד להתמודד עם משברים – תהיה נמוכה ומטה.
וכאן חשוב להדגיש, כי ה'אמונות' שלנו נוצרות ומתעצבות, לא על ידי 'מידע' – אלא על ידי 'חוויות'. לדוגמה: הורים המשננים באזני ילדם השכם והערב כי עליו להיות בשמחה למרות קשיים אלו ואחרים, מעבירים לו 'מידע': הוא עשוי להבין, ואפילו להפנים, כי הדרך הנכונה להתמודדות עם קושי – הינה על ידי שמחה. אולם ה'מידע' הזה לא יגרום לו לעצב 'אמונה', על פיה השמחה הינה דרך התמודדות נכונה במצבי משבר. את ה'אמונות' שלו – יעצב הילד על פי החוויות שהוא חווה!
אם האוירה בבית בתקופת משבר, הינה אוירת דכדוך ועצב – לא יועילו כל המילים שבעולם לגרום לילד לפתח 'אמונה' הרואה בשמחה כלי התמודדות. בחוויה שלו הוא חווה את הדכדוך והעצב כתגובה ראשונית לגיטימית וטבעית למצב של משבר, וזו ה'אמונה' שהוא יאמץ. בכדי להנחיל לילד 'אמונה' שונה – יש להעניק לו חוויה שונה, שתלמד אותו יותר מכל הדיבורים כיצד מתמודדים באופן נכון עם משברים.
נקודת הבחירה
האמור לעיל מלמד, כי 'אמונות' נוצרות במגוון רחב של נסיבות, ומהרגע שבו הן נוצרות – הן תופסות את הפיקוד על מערכת החשיבה המודעת שלנו, לוקחות את המושכות לידיים ומנווטות את התהליכים השכליים, הרגשיים וההתנהגותיים שלנו.
אדם שפיתח 'אמונה' מסויימת, יתקשה, ואולי אפילו לא יצליח – לפעול בניגוד לאותה אמונה, משום שלמעשה, השליטה אינה בידיו. בעל ה'מכתב מאליהו', הרב אליהו דסלר זצ"ל, מגדיר זאת: 'נקודת הבחירה'. כלומר: נקודת הבחירה שלנו הינה בטווח האפשרויות העומד לנגד עינינו בנקודת הזמן הנוכחית. משכך, כאשר 'אמונות' מסויימות מגבילות את טווח האפשרויות שלנו, וגורמות לנו לחוש כי אפשרויות מסויימות אינן יישימות וברות ביצוע – הרי שנקודת הבחירה שלנו מצטמצמת משמעותית.
הבה נחזור אל הדוגמה האחרונה שהבאנו:
אדם שחווה בילדותו משבר כלכלי במשפחה, ובעקבות דפוסי ההתנהגות של הדמויות הסמכותיות בחייו – פיתח אמונה על פיה 'משבר' מהווה מצב של 'חוסר אונים' הגורם לאיבוד שליטה מוחלט. אם אותו אדם יחווה כמבוגר, משבר כלשהו – הוא יפעל בהתאם ל'אמונות' שעוצבו אצלו בילדות, ויאבד את עשתונותיו לחלוטין.
נקודת הבחירה מבחינת אותו אדם, לא תהיה 'האם להתפרץ על הסובבים אותו', שכן על פי אמונתו, מצב של משבר אינו מאפשר שליטה כלשהי. נקודת הבחירה מבחינתו תהיה מצומצמת מאד, ותאפשר לו לכל היותר לנסות ולווסת את ההתפרצויות שלו כך שתגרומנה פחות נזק. מעבר לכך, הוא לא יוכל לשלוט בדפוסי ההתנהגות הנובעים מה'אמונה' המושרשת בו.
והבעיה החמורה ביותר הינה, שאדם השבוי ב'אמונות' שונות – אינו יכול לשלוט בהן, לערער אותן או להתכחש להן. ה'אמונות' הללו – משתלטות על התודעה שלו, ונתפסות בעיניו כמציאות אבסולוטית בלתי מפוקפקת. על פי תפיסתו, ה'אמונה' – משקפת את המציאות כמות שהיא, אין להטיל בה ספק, ולא ניתן לראות דרך אחרת להתמודדות במצב נתון כזה או אחר.
לזהות את ה'אמונות' שלנו!
אז מה בכל זאת ניתן לעשות? כיצד ניתן להשתחרר מאמונות שאינן משרתות אותנו, ואפילו להיפך: מעכבות אותנו, 'תוקעות' אותנו, מגבילות אותנו וגורמות לנו לפעול ולנהוג בדרך, שאנו עצמנו לא היינו רוצים לנהוג בה?
השלב הראשון בשחרור מ'אמונות' מגבילות, הינו: זיהוי ה'אמונות' שלנו, ועריכת הבחנה בין ה'אמונות' – לבין ה'מציאות' האבסולוטית.
כל עוד לא נזהה את ה'אמונות' שלנו, לא נוכל לשנות, לעקור, או לערער אותן. אותו אדם, השבוי ב'אמונה', על פיה משבר כלכלי, למשל, אמור לגרום חוסר אונים וחוסר שליטה – לא יקבל לעולם ביקורת: לא ביקורת עצמית – ולא ביקורת סביבתית. התגובה הראשונית, המיידית, שלו – תהיה: "כל אחד במצבי היה נוהג כך!", תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה, שרבים אחרים מתמודדים במצבים זהים – בדרך שונה לחלוטין.
אולם ברגע, שבו אותו אדם יבחין בין ה'אמונה' שלו ובין ה'מציאות' – הוא יוכל להעמיד את ה'אמונה' שלו במבחן התודעה, ולהגיע לעיתים למסקנות שונות. כאשר האמונה 'מודעת' – ניתן לבקר אותה, ואף לבחון אותה באופן אובייקטיבי – הן כשלעצמה, והן בהשוואה לדפוסי חשיבה אחרים.
אם כן איפוא, בכדי לשנות את ה'אמונות' שלנו, לבקר אותן, ולבחון עד כמה הן משרתות אותנו – עלינו להכיר בראש ובראשונה בקיומן. רק לאחר הכרה ב'אמונות', ולאחר זיהוי שלהן – ניתן יהיה לפעול לשם שינויין. וכפי שאמרנו: שינוי האמונה שלנו – מהוה נקודת פתיחה לכל פריצת דרך בחיים: בלימודים, בעבודה, בחברה, במשפחה, ובכל תחום אחר.
איך מזהים 'אמונות'?
הבעיה היא, שזיהויין של 'אמונות' – הינה משימה קשה מאד לביצוע. ה'אמונות' שלנו חמקמקות מאד, ואינן ניכרות לעין בקלות.
לדוגמה: אדם קם בבוקר בעצלתיים, בלי חשק, ובקושי פוקח את עיניו. לכאורה, הדבר נראה לו הגיוני: הרי הוא הלך לישון מאוחר יחסית, עבד אתמול קשה, וכיוצ"ב. אבל נשאל נא את אותו אדם: אילו הוא היה מקבל הודעה על כך, שהוא זכה במשרה עליה חלם כל ימיו, כיצד היה מגיב? או אילו היה מקבל הודעה על זכיה בפרס גדול, שישנה את מצבו הכלכלי באופן מהותי... כיצד הוא היה נוהג? האם הוא היה קם בעצלתיים – או מזנק מהמיטה בצעדי ריקוד? סביר להניח, שהתשובה השניה היא הנכונה.
המשמעות היא, שהתפיסה על פיה הקושי לקום מהמיטה בבוקר נובע מעייפות פיזית, אינה אלא 'אמונה', חסרת בסיס מציאותי. הסיבה האמיתית לתחושתו הקשה של אותו אדם, אינה נובעת כפי הנראה מקושי פיזי, אלא מקושי רגשי כלשהו. כלומר: על פי ה'אמונה' שלו – העולם הינו מקום קשה, מלא וגדוש התמודדויות, וכשזו ה'אמונה' – ברור מדוע אין לו חשק לקום ליום חדש... לעומת זאת, אילו הוא היה 'מאמין' שהעולם הינו מקום נהדר – הוא היה קם אליו בשמחה ובחשק, ומתרגש לקראת היום החדש הגדוש בהזדמנויות.
דוגמה נוספת: אדם שבמשך שנים אימץ את ה'אמונה' שהוא אינו מוצלח ויכולותיו בינוניות ומטה, בכדי להצדיק חוסר מעש ואזלת יד – יתקשה לקבל כי מדובר ב'אמונה' בלבד, מבלי כל בסיס מציאותי. הוא יטען בבטחון, שהדברים מוכחים: אין לו כשרון דיבור, אין לו יכולות לימודיות, אין לו ידע נרחב, וכו'. אם ננסה לשכנע אותו כי ההיפך הוא הנכון, וכי דוקא ה'אמונה' השלילית שלו היא זו הגורמת לחוסר היכולת שהוא חווה –נתקשה לעשות זאת.
כלומר: ה'אמונות' – נתפסות בעינינו כמציאות, וקשה מאד להפריד בינן לבין המציאות האובייקטיבית. בכדי לנסות לעשות זאת, עלינו לזהות את המצבים שבהם אנו 'מרגישים רע', ולהשתמש בתחושה זו כאינדיקציה לכך שמשהו ב'אמונות' שלנו אינו בריא. משום שאילו באמת לא היו לנו יכולות, לא היינו מרגישים תחושות קשות בעקבות חוסר ההצלחה שלנו. התחושות הקשות נובעות מכך שאנו יודעים במקום עמוק כלשהו שהיכולות נמצאות גם נמצאות, וכאשר אינן באות לידי ביטוי – אנו מרגישים תחושת תסכול קשה.
תרגיל העמקה
בשלב זה, יש לנסות לחזור לאחור, ולהזכר באירועים אשר עוררו אצלנו רגש שלילי דומה. למשל, אם אנו מרגישים לחץ חריג לקראת ראיון עבודה – עלינו לנסות לשחזר ראיונות קודמים, ולנסות לחוות מחדש את התחושות שליוו אותנו באותם ראיונות. כך, לפעמים, נוכל לגלות כי ראיון עבודה כושל שהתרחש לפני שנים, לפעמים שלא באשמתנו כלל – גרם לנו לפתח 'אמונה' פנימית השוללת מאתנו אפשרות להצלחה בראיונות עבודה, ובעקבותיה – תחושת לחץ קשה לפני כל ראיון שכזה.
בכדי לעשות זאת בצורה היעילה ביותר, עלינו להבחין בין שלושה חלקים המרכיבים את 'מצב הרוח הרגשי שלנו':
הסיטואציה – המצב הנתון בו אנו נמצאים. לדוגמה: ראיון עבודה.
הרגש – התחושות שלנו ביחס למצב הנתון. לדוגמה: לחץ, מתח.
המחשבות שעולות בראשנו באותם רגעים, כמו למשל: 'מה יהיה אם אשכח מה עלי להגיד? מה אם לא אמצא חן בעיני המראיין? מה יקרה אם לא יקבלו אותי לעבודה?' וכו'.
כעת, הבה נמשיך לעקוב אחר הלך הרוח, ולברר מה הוא הגורם האמתי ללחץ. נשאל את עצמנו: 'מה עלול לקרות בעתיד, אם האפשרויות עליהן אנו חושבים – תתממשנה?' כלומר: מה יקרה אם אכן נשכח את שעלינו לומר? מה יקרה אם לא נצליח להרשים את המראיין, והוא יחליט לא לקבל אותנו לעבודה?
תשובה אפשרית אחת הינה: לא יקרה כלום... אם המראיין הזה לא ירצה בי, אמצא מאה אחרים שיקבלו אותי בזרועות פתוחות. אם הוא לא יתרשם ממני – בוודאי יהיה מישהו אחר שיתרשם מיכולותי. זו, כאמור, תשובה אפשרית... אולם אילו זו היתה תחושתנו – סביר להניח שלא היינו בלחץ כלל לקראת ראיון העבודה... אם אנו בכל זאת מרגישים לחץ, כנראה התשובה שונה!
כנראה, התחושה שלנו הינה, פחות או יותר: 'אם לא אתקבל לעבודה זו, אין סיבה להניח שאתקבל לעבודה אחרת. כנראה לא אמצא כבר עבודה, משום שאני פשוט לא מוצלח. בהעדר עבודה, מצבי הכלכלי יתרסק, והדרך מכאן מובילה מדחי אל דחי!...'
אם נתבונן נשים לב, שלמרות העובדה שאנו אומרים שהחשש שלנו הינו מפני כשלון בראיון העבודה הנוכחי, האמת היא, שהחשש שלנו עמוק הרבה יותר. החשש שלנו הינו מפני פגיעה קשה בדימוי העצמי שלנו ובאמון שלנו בעצמנו, ומפני ההשלכות שעשויות להיות לכך. ראיון העבודה הנוכחי – נתפס בעינינו כ'מבחן' לכל האישיות שלנו, לכל המציאות ולערך העצמי שלנו. אם נתקבל לעבודה – הרי הדבר מעיד על ערך עצמי, ועל יכולת להצליח בעתיד. אולם אם לא נתקבל – הדבר מעיד על ההיפך הגמור...
במילים פשוטות: ה'אמונה' שלנו – גורמת לראיון העבודה לקבל משקל גבוה בהרבה ממשקלו הסגולי האמיתי. אנו 'מאמינים', שהצלחה או כשלון בראיון העבודה הנוכחי – מהווים אינדיקציה לערך העצמי שלנו, ומשום כך, אנו לחוצים וחוששים מפני תוצאותיו של הראיון הנוכחי.
אחרי המעשים נמשכים הלבבות
אילו היינו יכולים פשוט לשנות את ה'אמונות' שלנו, הדברים היו פשוטים בהרבה. אולם בדרך כלל, מאחר וה'אמונות' מופשטות ביסודן – קשה לשנות אותן באופן ישיר. הסיכוי לכך שנצליח לשנות את ה'אמונה' שלנו, באמצעות תקיפה חזיתית – נמוך ביותר. אם ברצוננו לחולל שינוי, עלינו לחולל אותו ברמת המעשים, ולא ברמת התפיסה והמחשבה, כאשר בעקבות המעשים – ימשכו גם הלבבות, והשינוי התפיסתי-מחשבתי יתחולל מאליו.
משום כך, אחרי שזיהינו את האמונה המגבילה אותנו, עלינו להעניק לה תבנית מציאותית ופנים מוחשיות. אם נמשיך עם אותה הדוגמה, של החשש מפני ראיון העבודה – עלינו לשאול את עצמנו: אילו דפוסי התנהגות נובעים מתוך החשש שלנו להכשל בראיון העבודה? ובמילים אחרות: כיצד האמונה בכך שעתידנו תלוי בראיון העבודה הנוכחי, אשר הינו בעל השלכה על הדימוי העצמי שלנו ועל הערך שלנו כבני אדם – באה לידי ביטוי מעשי בהתנהלות שלנו?
לדוגמה, אנו עשויים למצוא, כי חששנו מפני כשלון בראיון העבודה – גורם לנו להיות מהוססים בכל הנוגע להצבת הדרישות שלנו ביחס לתפקיד המדובר. אנו עשויים למצוא, כי החשש שלנו להדחות במהלך הראיון – גורם לנו לדבר בקול נמוך, להשפיל מבט, או לשדר 'כניעה' בתנועות גוף נוספות.
כעת, נניח לאמונות, וננסה לשנות את דפוסי ההתנהגות הנובעים מה'אמונה' שלנו. אנו ננסה להיות החלטיים יותר ולהציב את הדרישות שלנו באופן ברור ובלתי מתפשר, גם אם מנומס וצנוע. אנו ננסה לדבר בקול בטוח, להישיר מבט ולשדר בטחון בהתנהלותנו מול המראיין.
רשת הגנה
בכדי להצליח בכך, עלינו להציב לעצמנו 'רשת הגנה'. כלומר: עלינו לבדוק, מהי ההשלכה הגרועה ביותר שעשויה להיות לכשלון בראיון העבודה הנוכחי, ולהכין את עצמנו לקראתה מראש. כל עוד העתיד הינו בבחינת 'בלתי נודע' הוא מאיים ומטיל מורא. אולם ברגע שנתרגם את חוסר הוודאות לאפשרויות מוגדרות וברורות מראש – החרדה תתפוגג במידה רבה.
לדוגמה, הבה נניח, שראיון העבודה יסתיים במכתב מנומס שיונח בתיבת הדואר שלנו בעוד מספר ימים, ובו נתבשר כי לא נמצאנו מתאימים לתפקיד בו חפצנו. כעת, מה הלאה?
אם אנו עונים על תיאור הדמות שסקרנו לעיל, הרי שהתחושה שתעלה בנו באותו רגע תהיה תחושת חוסר אונים. אנו לא יודעים כיצד ממשיכים לכך, ומבחינתנו – השמים נפלו. כל עוד זו התחושה שלנו, אכן, יש בסיס לחשש ולפחד שלנו מפני ראיון העבודה, שהרי בו תלויה היציבות הרגשית שלנו. אולם הבה נבחן: האם התחושה הזו מוצדקת?
לא בהכרח!
אנו יכולים מראש לנסות להכנס באופן דמיוני אל תוך הסיטואציה הזו, לראות את עצמנו בעיני רוחנו כשאנו אוחזים את מכתב הדחיה בידנו, ולקבל החלטות ברורות כיצד ננהג! למשל, אנו יכולים להחליט, שבסיטואציה זו נמהר מיד להגיש מועמדות לתפקיד אחר, שאולי יהיה נחשק פחות – אולם, הוא גם יהיה תובעני פחות. אנו יכולים להחליט שבסיטואציה זו, נערוך עם עצמנו בחינה מחודשת בנוגע לתחום העיסוק בו אנו מבקשים לעסוק, ונבדוק בין השאר כיוונים חדשים לגמרי. אנו יכולים להחליט, שבסיטואציה זו נחפש תפקיד דומה במקום אחר, בו יתכן שיעריכו את הכישורים שלנו יותר ויקבלו אותנו בזרועות פתוחות.
אין חשיבות לאופן בו נחליט מראש להתייחס לסיטואציה של כשלון בראיון העבודה. החשיבות היא לעצם ההיערכות מראש לקראת הסיטואציה הזו, ולבהירות בכל הנוגע לפעולות שעלינו לנקוט בתגובה אליה. ככל שרמת הוודאות שלנו ביחס לנדרש מאתנו במקרה של דחיה, תהיה גבוהה יותר – כך תפחת החרדה מפני הסיטואציה הזו, משום שכפי שאמרנו, חוסר הוודאות – הוא הגורם העיקרי לפחדים ולחרדות.
הדרגתיות
לאחר שפרשנו את רשת הבטחון, ואנו מוכנים – עד כמה שניתן – לקראת אפשרות של כשלון בראיון הנוכחי, המשימה שלנו תהיה: לשנות את דפוסי ההתנהגות הנובעים מה'אמונות' שלנו. אולם את זאת, סביר להניח שלא נצליח לעשות בבת אחת.
כלומר: אם נציב לעצמנו מטרה, להגיע לראיון העבודה הקרוב חדורי בטחון, להיישיר מבט אל המראיין, לדבר בקול בטוח ולהציב באסרטיביות מכובדת את הדרישות שלנו ביחס לתפקיד המדובר – סביר להניח שלא נצליח לעמוד בכך. קשה לשנות בבת אחת דפוסי התנהגות שאליהם הורגלנו במשך שנים.
משום כך, עלינו לבנות לעצמנו סולם שידרג את רמת הבטחון העצמי שלנו בראיון העבודה – למספר מדרגות:
כמובן, המצב האידיאלי, הינו זה שתואר לעיל. אולם גם אם נצליח להציב דרישות כלשהן, בצורה מכובדת אף אם לא אסרטיבית, ולדבר בקול מעט בטוח יותר – זו תהיה התקדמות גדולה. ואף אם נצליח להציב את ציפיותינו בצורת 'בקשה', ולא בצורה של 'דרישה' – זו עדיין תהיה התקדמות. וכמובן, גם אם לא נצליח להעלות דרישות או להציב ציפיות, אך לפחות נצליח לדבר בקול בטוח יותר – גם זו תהיה התקדמות.
לכן, כעת ננסה להגדיר לעצמנו, ואפילו להעלות על הכתב, את הדרגות השונות:

אילו רמת הבטחון העצמי שלנו היתה במאת האחוזים, ואנו לא היינו חוששים מפני השלכותיו של הראיון כלל – היינו מגיעים אליו בבטחון, מישירים מבט, מדברים בקול בוטח ומציבים רשימה של דרישות באסרטיביות.
אילו רמת הבטחון העצמי שלנו היתה של תשעים אחוזים, והחשש מפני השלכותיו של הראיון היה נמוך – היינו מגיעים בבטחון רב יחסית, מישירים מבט ומדברים בקול בוטח, אף שאת הדרישות שלנו – לא היינו מציגים באסרטיביות, אלא מציגים כ'בקשות' בלבד.
אילו רמת הבטחון העצמי שלנו היתה ברמה של שמונים אחוזים, יתכן שהיינו מעלים בקשות שונות – אולם מיד היינו מסייגים אותן ומבהירים כי הן אינן מהוות תנאי מבחינתנו לקבלת המשרה, ואנו נשמח לקבל אותה גם אם לא תתקבלנה הבקשות הללו. יתכן שלא היינו מצליחים לדבר בקול בוטח לגמרי, אך היינו מדברים ברהיטות ומישירים מבט.
וכן הלאה, כאשר רמת בטחון אפסית, המשקפת חשש גבוה מאד מפני דחיה בעקבות ראיון העבודה – היתה מביאה אותנו להמנע מהצגת כל בקשה או דרישה, לדבר בקול נמוך ומהוסס, ולהמנע מלהישיר מבט אל המראיין.
כעת, נזהה את הרמה שבה אנו מצויים עתה, ולאחר שיצרנו לעצמנו רשת בטחון והגדרנו בצורה ודאית וברורה את הצעדים הבאים במקרה של דחיה – ננסה במהלך הראיון הקרוב לשפר את דפוס ההתנהגות שלנו, כך שיהיה הולם רמת בטחון גבוהה מזו שמאפיינת אותנו כיום.
ככל שנצליח לשפר את דפוסי ההתנהגות שלנו – כך ישתפר באופן טבעי הבטחון העצמי שלנו, ותפחת החרדה מפני כשלון בעתיד. כבר לא נחוש שכל הערך העצמי שלנו תלוי במידת הצלחתנו בראיון העבודה, ולא נחוש מחוייבות לנהוג באופן שיצמצם את החשש מפני כשלון. אנו נווכח, כי הצלחנו לשרוד ראיון עבודה – גם מבלי חשש, ואפילו הצלחנו להציב דרישות כאלו או אחרות, כאשר התוצאה הינהאחת מהשתים: או שהראיון עבר בהצלחה וקיבלנו את המשרה שחפצנו בה, או שהוא הוכתר בכשלון, ואנו לא קיבלנו את המשרה – אך התמודדנו עם עובדה זו מבלי להתמוטט ומבלי לחוש איום קיומי על הערך שלנו ועל אישיותנו.
קווים מנחים
וכאן, לקראת סיום, עלינו להגדיר מספר קווים מנחים, שיאפשרו לנו לבחור בתחומים בהם מומלץ לנו לחולל שינוי בדפוסי ההתנהגות - במטרה לשנות את 'האמונות המעכבות' שלנו.
ראשית, עלינו לבחור תחום מעשי, ולא תיאורטי. גם אם אנו מודעים לכך שאנו מתמודדים עם 'אמונה' של חוסר ערך עצמי, ואין לנו ספק כי אילו נידרש להפגש עם ראש העיר לא נוכל לעשות זאת מבלי לגמגם, להתבלבל ולבלוע את הלשון – אין טעם לנסות לחולל שינוי בתחום תיאורטי זה ולחתור לכך שנוכל לדבר עם ראש העיר בבטחון... הסיבה לכך פשוטה: סביר להניח שלא נפגש עם ראש העיר בתקופה הקרובה, ומשום כך, למעשה, לא תהיה לנו אפשרות לחולל שינוי בדפוסי ההתנהגות התיאורטיים...
שנית, מוטב לנסות לחולל את השינוי בשלב ראשון, בתחומים שאינם מהותיים באופן מיוחד. ככל שהנושא העומד על הפרק מהותי יותר ובעל חשיבות רבה יותר בעינינו – כך נתקשה יותר לחולל בו שינוי. נתקשה להתגבר על 'האמונות המעכבות' הגורמות לנו לאבד את העשתונות במצב של משבר משפחתי, אולם נוכל לעשות זאת בקלות רבה יותר – כאשר על הפרק יעמדו יחסינו עם השכנים מהבנין ממול.
שלישית, בכדי להפחית חרדה, עלינו לחזק ככל שניתן את רשת הבטחון, באמצעות תחזית ברורה ככל שניתן ביחס להשלכות שעלולות להיות לשינוי דפוסי ההתנהגות שלנו. אין די בכך שנאמר לעצמנו אמירה כוללנית כמו: "אם ראיון העבודה יסתיים בדחיה, אנו נחפש עבודה אחרת", משום שהאמירה הזו עדיין אינה מגבירה במידה משמעותית את רמת הוודאות שלנו ביחס לעתיד.
לעומת זאת, אם נאמר לעצמנו: "במקרה של דחיה נחפש עבודה מתאימה ברשימת ה'דרושים' בכל העיתונים היומיים, נשלח קורות חיים למספר גדול ככל שניתן של משרות מתאימות, ובעזרת ה' נמצא את העבודה המתאימה לנו ביותר" – כאן כבר מדובר על תכנית מובנית וסדורה, שיש בה רמה גבוהה יותר של ודאות, אמנם לא ביחס לתוצאות – אך לפחות ביחס לתהליך.
ולסיום, כאשר אנו מנסים לחולל את השינוי בפועל בדפוסי ההתנהגות שלנו – עלינו לבחור בשינויים שאינם מעוררים חשש רב מדי. אם ננסה לחולל שינוי ולאמץ דפוס התנהגות הגורם לנו לפחד ולחשש רב – אנו עלולים להשיג את התוצאה ההפוכה: במקום לצמצם את השפעותיהן של ה'אמונות' שלנו, אנו נעצים אותן.
לדוגמה: אדם בעל 'אמונה', על פיה הוא אינו בעל יכולת לדבר בפני זרים, ימנע ככל האפשר מלפתוח את פיו בנוכחות אחרים. אם אותו אדם ינסה 'לשבור' את אותו דפוס התנהגות, ולשאת דברים בפני אולם מלא וגדוש במאות אנשים – רבים הסיכויים לכך שהוא יכשל, ובמקום לערער את ה'אמונה' שלו, הוא יעצים אותה. לעומת זאת, אם הוא יתחיל לשבור את דפוס ההתנהגות הנוכחי באמצעות שיחה עם שנים או שלשה אנשים, רבים הסיכויים לכך שהוא יצליח להתמודד עם השינוי – ואט אט לצמצם את השפעתה של 'האמונה המעכבת' שלו, עד להעלמותה כליל.
הכלל הוא, כי אנו צריכים למצוא את השינוי שיאפשר לנו לחוות את החשש והפחד בשעת מעשה, להכיל אותם, ולהתמודד מולם. כלומר: המטרה היא, להיות מודעים בשעת מעשה לתחושת הפחד או החשש, להתגבר על התחושה הזו, וכך, בהדרגתיות, לנטרל אותה. אולם כאשר ננסה לחולל שינוי בדפוס התנהגותי המעורר חשש רב מדי – לא נהיה פנויים להכיל את תחושותינו בשעת מעשה, וכך, נשאר רק עם התחושה הקשה שתתעצם ותקבל גיבוי נוסף.
סיכום:
לסיכומם של דברים, גילינו, איפוא כי ה'אמונות' שלנו – שהן תפיסות והנחות בלתי מודעות על פיהן אנו פועלים, הינן בעלות כח כביר והשפעה רבה על מכלול ההתנהלות שלנו בכל המישורים. קשה לזהות את ה'אמונות' ולהבחין בינן ובין המציאות, אולם באמצעות מספר כלים שסקרנו, ובעבודה עקבית – ניתן לעשות זאת.
לאחר שזיהינו 'אמונה' כלשהי, שאינה משרתת אותנו – עלינו לנסות לשנות את ה'אמונה' הזו, אולם לא נוכל לעשות זאת באופן חזיתי, בשל חמקמקותה של מערכת ה'אמונות' שלנו, ובשל היותה תיאורטית ומופשטת. בכדי לשנות את ה'אמונה' שלנו – עלינו להעניק לה מימד מציאותי, להבין את דפוסי ההתנהגות שהיא מובילה עליהם, ולנסות לחולל את השינוי ההתנהגותי ברמת דפוסי ההתנהגות.
שינוי בדפוסי ההתנהגות, כשהוא מתבצע בהדרגתיות ומתוכנן כיאות, לאחר הצבת רשת בטחון המבוססת על ודאות גבוהה ככל שניתן ביחס להשלכות השינוי – יאפשר לנו בסופו של דבר לחולל גם שינוי תפיסתי, ולעקור או לפחות לצמצם את השפעתן של 'אמונות מעכבות' על חיי היום יום שלנו.