דאגות

דאגות הינן תופעה. תופעה מצויה, שאנו מתרגלים אליה, נסחפים אחריה, ומאמינים שאנו פועלים בצורה הגיונית ונכונה. האם זה אמנם כך? הבה ונבחן את הדברים במשקפיים אובייקטיביות...

הדאגות שלנו, בדרך כלל, אינן חסרות בסיס. יש להן יסוד מסויים, והן, למעשה, משקפות חשש מפני מצב שעלול להגיע. עד כאן, הכל הגיוני... הבעיה, מתחילה במינון...

שכן בדרך כלל, כאשר אנו דואגים מפני תרחיש מסויים, מדובר בתרחיש שיש לו אחוז מסויים של התממשות. לדוגמה: אדם מתלבט האם להתחיל ללמוד מקצוע מסויים, או נושא מסויים. אם הוא יבחן באופן אובייקטיבי את סיכויי ההצלחה שלו, הוא יגיע למסקנה, כי ישנם שמונים אחוזים שיצליח, ועשרים אחוזים שיכשל. בשיקול הגיוני, מדובר בצעד נכון: סיכויי ההצלחה עולים באופן משמעותי על סיכויי הכשלון!

ובכל זאת, כאן, נכנסות לתמונה הדאגות... הדאגות, גורמות לאותו אדם להעניק משקל רב יותר לעשרים אחוזי הכשלון, לעומת שמונים אחוזי ההצלחה... כך, הוא אומר לעצמו: "מי אמר שאצליח? אולי זה יהיה קשה מדי? אולי לא אעמוד במטלות? ואולי בכלל, הלימודים הללו לא יהיו יעילים מבחינתי?". וכך, במקום להגיע לתוצאה ההגיונית והמתבקשת, ולצאת לדרך – הוא ממשיך לדשדש ונמנע מקבלת ההחלטה הנכונה.

נדגיש: ההתלבטות כשלעצמה חיובית. שיקול הדעת הינו תהליך נכון, ראוי, ואפילו מתחייב. הבעיה אינה ב'התלבטות', אלא באופן קבלת ההחלטות. כאשר הדאגה מפני עשרים אחוזי הכשלון, גורמת לאדם להמנע מלעשות את הצעד, למרות שמונים אחוזי ההצלחה – מדובר בבלם משמעותי העלול לעכב את התקדמותו. משום שבמקום לקבל החלטה ולהתחיל להכין את עצמו לקראת מימוש ההחלטה הזו – הוא עסוק בדאגות, אשר גורמות לו 'לגרור רגליים' ולא לעשות מאומה.

&השעבוד לדאגות

%הדאגות פוגעות ביצירתיות של האדם, ביכולת שלו ליזום ולפעול ביעילות. במקום להתמקד בעשיה, בהתקדמות – הוא משועבד לדאגות, ש'תוקעות' אותו ומעכבות אותו מלפרוץ קדימה. למעשה, הוא משועבד לאופציות השליליות בחייו, במקום להתמקד בפוטנציאל העצום שפרוס בפניו. אמנם הוא יכול לראות את האופציות החיוביות מרחוק, באופק, אולם הדאגות מעכירות את שדה הראיה וגורמות לו להתמקד בצדדים השליליים.

וכפי שאמרנו: הבעיה אינה עם החששות, שלפעמים מוצדקים כשלעצמם... הבעיה הינה בכך שהאדם מעניק משקל רב מדי, לאחוזים מעטים מדי - הוא מחליט מראש שהכל יהיה שלילי ורע, הכשלון מבחינתו צפוי וידוע, ולכן – הוא נמנע מליצור ולפעול מלכתחילה, והוא מרגיש איך הוא ממש 'ננעל' ו'נחסם' מלהצליח.

&חשדנות

%בעיה נוספת שגורמת לאדם לדאגנות יתר הינה החשדנות. רבותינו, כבר לימדו אותנו את הכלל: 'כבדהו – וחשדהו' (דרך ארץ רבה, פרק ה). החשד, במקום בו הוא ראוי – אינו מיותר, ולפעמים הוא יכול להציל את האדם מפגיעה העלולה להתרגש עליו מצידם של אנשים בלתי מהוגנים. אולם חשדנות יתר – כבר מגבילה את האדם עצמו ופוגעת ביכולתו לפעול וליצור.

לפעמים יש בתוככי ליבו של האדם אמונה, שאם יפסיק לחשוד ולחשוש מפני ניצול אפשרי מצד הסביבה – הוא ימצא את עצמו מנוצל, ומשום כך, הוא מקפיד לעמוד על המשמר תדיר. אולם זה המקום לעצור לרגע, לבחון את החשדנות הזו, ולבדוק: האם היא אכן מוצדקת? האם יש מקום לחשד או לחשש – או שמא מדובר בהפרזה? כי כאשר החשדות מוגזמים ואובססיבים – הם אינם משרתים את האדם, אלא להיפך: תוקעים ומגבילים אותו.

גם בנושא זה, יכולים אנו להמליץ את דבריו של בעל 'חובת הלבבות' בהקדמתו, שכתב שחלק מחובת ה'זהירות' המוטלת על האדם – הינה: להזהר שלא להזהר יותר מדי... שכן אמנם הזהירות ראויה היא ותועלתית, אולם במקום בו היא נהפכת לאובססיבית ולמוגזמת – היא כבר אינה מביאה תועלת אלא נזק בלבד. והוא הדין גם באשר לחשדנות, שהיא למעשה אופן של 'זהירות': החשדנות, במידה – חיובית; אולם ההפרזה בה – עלולה לפגוע בראש ובראשונה באדם עצמו!

ואמנם, כבר כתב הסטייפלער (מופיע בעצות והדרכות מכתבי בעל הקהילות יעקב), כי דרך הזהירות המופלגת, החששות הרבים והדאגות המופרזות – אינה דרך היהדות, אלא תוצאה של 'עיוות הנפש וחולי הרוח'. לאמור: אין זו זהירות תקינה, בריאה, אשר יש לשבחה ולעודדה – אלא להיפך: מדובר בזהירות הרסנית, המעכבת את תהליך צמיחתו של האדם בכל המישורים.

&חסרונותיה של דאגנות היתר

%הדאגה המוגזמת, כאמור, גורמת נזקים רבים. בראש ובראשונה, היא מכלה את כל משאביו הרגשיים של האדם: במקום להשקיע את האנרגיה שלו, את המחשבות שלו, את המעשים שלו, בקידום מטרות שחשובות לו באמת – האדם משקיע את כל האנרגיה הרגשית שלו בדאגות ובמחשבות על העתיד ועל מה שעלול לקרות. הוא אינו מוצא אפילו רגע אחד של שלוה, משום שהדאגות מכלות כל חלקה טובה בחייו.

אולם מעבר לכך, הדאגות משתלטות על תחומים רבים בחייו של האדם, ודוחקות הצידה נושאים שונים וחשובים ביותר. לדוגמה: את הקשרים הבין-אישיים.

נקח לדוגמה הורים, שאוהבים את ילדיהם. אהבה זו עשויה לבוא לידי ביטוי באופנים רבים: הם יכולים לספק את צרכיהם בעין טובה, הם יכולים להקשיב להם ולהעניק להם את התחושה שהם עומדים לצידם, הם יכולים להפגין התעניינות במה שמתרחש בחייהם של הילדים, ועוד. אולם קורה לא פעם, שההורים כל כך מרוכזים ב'לדאוג' לילדים – עד שה'דאגה' הזו מאפילה על כל שאר התפקידים שעל ההורים למלא בחייהם ובעולמם של ילדיהם...

כלומר: כאשר הילדים מספרים על חוויות, על אירועים, על רגשות – ההורים אינם יכולים להתחבר אליהם. הגשר נוצר – כאשר הילדים מספרים על קשיים, על בעיות או על חששות... שם – מתגייסים ההורים 'לדאוג' להם, ומשקיעים בכך אנרגיה מרובה. הם הרי באמת אוהבים את הילדים שלהם, ובאמת אכפת להם ממנו! אבל הם מביאים את האהבה הזו לידי ביטוי בדרך אחת ויחידה: בדאגה...

הבעיה היא, שעם הזמן – הילדים גדלים, וכבר יכולים לדאוג לעצמם... הם כבר אינם זקוקים להורים ש'ידאגו' להם... אילו הקשר בינם ובין הוריהם היה מבוסס ומושתת על הקשבה, על התעניינות, על אכפתיות – הרי שהקשר היה יכול להחזיק מעמד גם לאחר שהילדים כבר עומדים על רגליהם שלהם בעצמאות ודואגים לעצמם היטב. אולם כאשר הקשר מבוסס ומושתת על 'דאגה' – הרי שברגע שבו הילדים יכולים לדאוג לעצמם הקשר נהפך ל'מיותר', והילדים אינם מוצאים בו כל ערך.

וכאן המקום לציין, כי לפעמים הגישה הזו, של ביסוס התקשורת והקשר עם הילדים על 'דאגה' לשלומם – נובעת מרצונם של ההורים להביא לידי ביטוי את העצמאות שלהם באמצעות היכולת לדאוג לאחרים. ב'דאגה' הזו הם כביכול מכריזים ואומרים: אנחנו כבר לא ילדים קטנים שזקוקים שידאגו לנו, אלא להיפך: אנו כבר יכולים 'לדאוג' לאחרים, אנו בוגרים ואחראיים... ובכל זאת, ההרגל הזה, לבסס את הקשר על 'דאגה' – משתרש, יוצר 'אמונה', ומחזק את התפיסה, כי הקשר בין ההורים לילדים מבוסס על 'דאגה', ובהעדרה – אין בו צורך...

ומכאן, לשלב הבא: כאשר הילדים גדלים עם התחושה, שה'דאגה' היא הקרקע היציבה המעניקה חום ואהבה, היא הקרקע היוצרת 'תקשורת', וכן הלאה – הם מתרגלים לחשוב על ה'דאגה' ולתפוס אותה כחלק בלתי נפרד מהזהות האישית שלהם. כלומר: אם דואגים לי – משמע: אני קיים, אך אם אני דואג לאחרים, הרי שאני נמצא ונוכח.

ה'דאגה' נתפסת, איפוא, אצל הילדים כמציאות ההכרחית לשם היציבות הנפשית, ומכאן ואילך, הם עלולים לחפש ולאתר 'דאגות' שונות בחיי היום יום שלהם, מתוך תחושה והנחה, כי קיומן של 'דאגות' אלו, מבטא את קיומם שלהם. ובינינו? אין קל יותר מאשר למצוא 'דאגות' בחיים השוטפים... כל אחד מאתנו, אם יביט סביבו – יוכל למצוא תחומים, שבהם יש מקום לדאגה! כאשר הילדים מתרגלים 'לחפש' את הדאגות – הם ימצאו אותן כל אימת שירצו בכך, והשלכות הדבר על חייהם העתידיים – עלולות להיות הרסניות!

&הפחד מהתקדמות

%במקרים רבים נובעת דאגנות היתר, מהפחד של האדם להתקדם בחיים. אנשים רבים מרגישים בתקופות מסויימות בחייהם 'פחד גבהים'... הם מפחדים לעזוב את המקום הבסיסי והפשוט בו הם חיים, ולהתקדם למקומות גבוהים, מוצלחים ופוריים יותר. הפחד הזה, כשלעצמו – אינו נורא: ניתן להתמודד מולו, להתגבר עליו ולפרוץ את החומות שהוא יוצר. אבל לפעמים, במקום לעשות זאת, נוח לאדם להסתתר מאחורי הדאגות...

במקום לומר לעצמו: "אני מפחד להתקדם בחיים, ולהתמודד עם הפחד הזה" – הוא אומר לעצמו: "אני חושש להתקדם, משום שההתקדמות הזו עלולה להיות מסוכנת מבחינה כזו או אחרת". או: "אני חושש להתקדם, משום שאני מפחד שההתקדמות הזו תהיה כרוכה בקושי רב מדי, או שההתקדמות הזו הינה מעבר ליכולותי". כך או כך, אותו אדם, במקום להתקדם בחיים – עסוק בדאגות! הוא אמנם חוסך לעצמו את ההתמודדות מול הפחד להתקדם, אבל בסופו של דבר – הוא נשאר 'תקוע' באותו מקום מבלי להתקדם אף פעם...

לדוגמה: אדם שמאוכזב מחיי הנישואין שלו – עשוי להחליט לחולל שינוי בדפוסי ההתנהגות שלו, או לפנות לעזרה מקצועית מתאימה. כל אחת מהאפשרויות הללו – גורמת לפחד מפני הבלתי נודע. ולכן, הרבה יותר קל לאותו אדם להסתתר מאחורי שורה של דאגות, ולהסביר לעצמו, כי הוא אינו מנסה להתחיל בתהליך שיוביל לשיפור המערכת הזוגית – משום שהוא דואג שמא יכשל, או שמא הוא יגרום לציפיות שאותן לא יוכל להגשים, וכן הלאה.

הדאגות גם מעייפות את האדם במידה כה רבה, עד שהוא אינו פנוי לחולל שינוי כלשהו בחייו. כל שינוי – דורש אנרגיה ומשאבים רגשיים, ואם המשאבים הללו מבוזבזים על 'דאגות' למיניהן – הרי שהאדם נשאר בלי כח ויכולת להתמודד עם האתגרים שתהליך השינוי מציב בפניו. לכן הוא ימשיך לדאוג לאורך ימים ושנים, ולעולם לא יצליח לחולל שינוי מהותי וחיובי בחייו!

&כיצד מתמודדים עם דאגות?

%ובכן, כעת, לאחר שהבנו מדוע הדאגות שלנו בעצם 'תוקעות' אותנו, מעכבות את ההתקדמות שלנו ומחבלות במערכות היחסים שלנו עם האנשים הקרובים אלינו ביותר – נשאלת השאלה: כיצד מתמודדים עם דאגנות יתר? כיצד מנטרלים אותה ומפנים את משאבי האנרגיה למטרות החשובות באמת?

הרי לכם הצעה אפשרית אחת:

נרשום בדף עשר דאגות המטרידות את מנוחתנו. לאו דוקא דאגות גדולות ומהותיות... אלא גם דאגות יומיומיות וקטנות. בשלב זה איננו נדרשים לבחון את הדאגות או להעריך את משקלן, אלא רק לכתוב עשר מהן לפחות: דאגות בריאותיות, דאגות חינוכיות, דאגות כלכליות ועוד. גם אם נראה לנו שסיימנו את הרשימה אחרי ארבע או חמש דאגות, ננסה להמשיך ולהגיע לעשר. נופתע לגלות, כי ישנן דאגות שאיננו  חושבים עליהן בחיי היום יום כלל, אולם למעשה – הן מציקות לנו וגוזלות מאתנו אנרגיה רגשית מיותרת.

כעת, לאחר שערכנו את הרשימה הזו, עלינו לבחון כל אחת מהדאגות הללו, ולבדוק כיצד חיינו היו נראים בלעדיה: לדוגמה, אם היינו פחות דואגים להתפתחותו התקינה של הילד – היינו יכולים, לדוגמה, לשחק איתו בנינוחות רבה יותר. אם לא היתה לנו הדאגה שמא הוא לא יצליח בלימודים – היינו יכולים להיות ביקורתיים פחות כלפיו, היינו יכולים לפרגן לו יותר, והקשר שלנו היה טוב ואיכותי יותר. מומלץ לפרט ולהרחיב את היריעה כדי לקבל תמונה מדוייקת ככל שניתן על החיים, כפי שהיו נראים ללא אותה דאגה מסויימת.

ועכשיו, לאחר שסיימנו לערוך את הרשימה הזו – נעבור עליה בנחת, ונערוך השוואה בין המצב הנוכחי, המצוי, לבין המצב שהיה קיים, אילו היינו משחררים את הדאגה. בין ההווה, לבין האופן שבו יכול היה העתיד להראות. בין תמונת החיים הרצופה בדאגות, לבין האופן שבו הם היו נראים מבלי משא הדאגות המכביד.

נשאל נא את עצמנו: מה תורמות לנו הדאגות?

כלום...

כיצד הן מקדמות אותנו?

הן לא מקדמות...

הנה, אנו נוכחים לדעת, כי בלעדיהן – החיים היו נראים טובים יותר. היינו מצליחים יותר, חופשיים יותר, פוריים יותר, מתקדמים יותר, וכן הלאה... אז באמת, בשביל מה לשמר את הדאגות הללו?

אין הכוונה לומר, כי עלינו להיות משוחררים לחלוטין מדאגות. אין ספק, שמינון מסויים של דאגות – מבטא אכפתיות ואחריות. אדם אחראי ואכפתי דואג לסביבתו ומנסה לצפות מראש סיכונים, שעלולים לפגוע בו או באנשים הקרובים אליו. דאגה שכזו – הינה דאגה בריאה, להבדיל מאדישות – המהווה בעיה כשלעצמה. כאשר אנו מנסים להשתחרר מהדאגות – אנו מנסים להשתחרר מדאגנות היתר, אשר אין בה תועלת, ואילו הנזקים שבה חולשים על תחומים רבים בחיינו!

אפשרות נוספת הינה, לערוך 'יומן דאגות'. כלומר: להחזיק בהישג יד פנקס, ולרשום בו כל דאגה מיד כאשר היא צצה. לא להמתין להצטברותן של הדאגות, אלא לרשום כל אחת מהן מיד כאשר היא מופיעה. בסופו של יום, יכול אדם לסקור את דאגותיו, ולבצע לגביהן את אותו תהליך בקרה שתואר לעיל: לבדוק האם הן משרתות אותו, או אולי להיפך: האם הן מגבילות ומעכבות את התקדמותו, ולנסות לבחון כיצד יראו חייו בלעדיהן.

&יום בלי דאגות!

%בכדי שהאדם יוכל להמחיש לעצמו את הפער בין חייו במצבם הנוכחי, רצוף הדאגות, לבין החיים שעשויים להיות לו אילו יצליח לצמצם את הדאגות במידה ניכרת – מומלץ לערוך מדי פעם: 'יום בלי דאגות'. יום שלם שבו לא מדברים על נושאים שכרוכים בדאגות כלל, ומשתדלים אפילו לא לחשוב על נושאים כאלו.

הנטיה הטבעית שלנו, הינה לבחור ביום השבת כ'יום בלי דאגות'... הרי יום השבת, מטבעו, במילא אינו מאפשר לנו לעסוק במרבית התחומים סביבם מתפתחות הדאגות שלנו... אולם לאמיתו של דבר, מדובר בטעות. את ה'יום בלי דאגות' – מומלץ לבצע דוקא באמצע השבוע, כדי שניתן יהיה לערוך את ההשוואה בין יום זה לבין ימי חול אחרים גדושי דאגות, ולהווכח בפער המשמעותי ובהשפען הרבה של הדאגות על שגרת החיים...

אם נראה לאדם כי יום שלם של התנתקות מהדאגות הינו למעלה מכוחותיו – ניתן להסתפק בשלב הראשון אפילו בחצי יום. מספיק חצי יום, שבו ישתחרר האדם מדאגותיו ויהנה מחיים איכותיים, פוריים, יצירתיים ומקדמים – בכדי שהוא יבין עד כמה הדאגות אינן משרתות אותו, אלא גורמות את ההיפך הגמור...

לסיכומו של דבר: אמנם דאגות במינון סביר והגיוני – מהוות חלק ממערך האחריות והאכפתיות של האדם כלפי עצמו וכלפי סביבתו. אולם דאגנות יתר – כבר מהווה בעיה, העלולה 'לתקוע' את האדם, לגזול ממנו משאבים רגשיים ופיזיים, לעכב את התקדמותו ולפגוע ביחסים הבין-אישיים שלו, בקרב משפחתו ומחוצה לה. תשומת לב מספקת והתבוננות השוואתית בהשלכותיה של הדאגנות – עשויות להיות הצעד הראשון בדרך לשינוי בונה.