תשובה מעשית

 בתקופת הקומוניסטים, בימי הזעם והאימה, ישבה קבוצת בחורים באחת הישיבות המחתרתיות עם רבם הרה"ח רבי יחזקאל פייגין הי"ד. הוא עוררם בשיחה נוקבת על מצבם הרוחני שאינו כדבעי, הדברים חלחלו אל לבם פנימה ועוררו פרצי בבכי. כמה דקות אחר כך, נשמעה צפירה חרישית שהייתה קוד מוסכם על כך שבלשים  מתקרבים לאזור. החבורה שהייתה מורגלת באירועים כאלה, נעלמה תוך שניות מספר.

כשהתאספו שוב, עוררם רבם : "כאשר דיברתי אתכם על רוחניות, פרצתם בבכי . אך כאשר התהוותה סכנה גשמית, שׂמתי לב שאף אחד לא בכה... כל אחד עשה בדיוק מה שצריך כדי להינצל מהסכנה...  כנראה שזו השיטה של היצר הרע: הוא נהנה לראותנו בוכים ופחות אוהב לראותנו עושים!!... ידידי," סיכם הרב: "מחובתנו להפשיל שרוולים ולעשות בפועל את אשר נצרך לעשות."  

   במוצאי שבת הקרובה יתאחד עם ישראל בהתכנסות בבתי הכנסת לבקשת  ה"סליחות". מובן לכול שפיוטי הסליחות המרגשים אינם מטרה בפני עצמם, אלא הם אמצעים כדי לעוררנו לעיקר קיום מצוות התשובה. שומה עלינו לגעת ביסודות התשובה.

תהליך התשובה כולל בתוכו ארבעה שלבים: וידוי, חרטה, עזיבת החטא, וקבלה לעתיד.  נחלקו הראשונים מהו סדר התשובה, מהיכן מתחילים?

 הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב' הלכה ב') פוסק : "ומה היא התשובה?- שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד ... וכן יתנחם על שעבר". משמע שהסדר הוא קודם עזיבת החטא ואח"כ החרטה והווידוי. וזה מדויק מתוספת המילה : "וכן " כלומר, התשובה היא ההחלטה הנחושה לחולל את השינויים הנדרשים בחיים של החוטא  כדי לקחת אותם למקום אחר. רק אחר כך בתור "וכן", מוסיף הרמב"ם כשלב שני, שהחוטא צריך גם להצטער על מה שהיה בעבר.

ואילו רבינו יונה ובעל "חובת הלבבות" חולקים וסוברים שהסדר הוא קודם חרטה ורק אחריה עזיבת החטא.

וזה לשון "חובת הלבבות" שער התשובה פרק ד: גדרי התשובה: הראשון, - החרטה על מה שקדם לו מן העונות. והשני, שיעזבם ויסור מהם."

בלשון יותר חריפה ב"שערי תשובה" לרבנו יונה א,י: " העיקר הראשון:  החרטה, יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה' וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושלם על העוון ... ויתחרט על מעשיו הרעים ויאמר בלבבו מה עשיתי? איך לא היה פחד אלוקים לנגד עיני?. העיקר השני: עזיבת החטא, יעזוב דרכיו הרעים ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף לשוב בדרך הזה עוד. העיקר השלישי: היגון, יגדיל יגון בלבבו ... וייאנח במרירות לב.

יש להתבונן, מדוע נקט הרמב"ם שהתהליך הראשוני מתחיל דווקא  בעזיבת החטא ולא בהתעוררות של רגשי החרטה מהקלקולים שנוצרו בעקבות החטאים?!

הנה, אחד מבעל התשובה המפורסמים ביותר  בתלמוד הוא ללא ספק 'רבי אלעזר בן דורדיא'. הגמרא במסכת עבודה זרה (י"ז .) מספרת שהאיש היה נהנתן ותאוותן מהסוג הגרוע והשפל ביותר עלי אדמות. כשהגיע לשׂיא שפלותו הוא שמע  מגויה העוסקת בשפלות, שאפילו היא חשה סלידה משפלותו, הטיחה בו ואמרה : 'אתה אבוד, לך אין תקנה. אתה הרשעת כל כך, לך כבר לא תהיה כפרה לעולם!! ' הוא הזדעזע לשמוע מילים כאלו מאדם כמותה ונשבר עד היסוד. הוא יצא החוצה ופנה אל גרמי הטבע שיתפללו עבורו. אך כולם סרבו, כאשר חש  שכולם סירבו לו, אמר לעצמו משפט שנחקק לדורי דורות: "אין הדבר תלוי אלא בי". הוא געה בבכייה נוראה עד שפרחה נשמתו. יצאה בת קול וקראה:   "רבי אלעזר בן דורדייא מזומן לחיי העולם הבא!"    מספרת שם הגמרא, כששמע זאת רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא: " בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת!    הוסיף רבי ואמר: לא דיין  (לא מספיק) לבעלי תשובה שמקבלין אותן (מקבלין את תשובתן מן השמיים), אלא שקורין אותן רבי !? " (שכן כאשר יצאה הבת קול מן השמיים, היא כינתה אותו בשם רבי אלעזר)."

בפשטות, הרושם הראשוני מהסיפור הוא, שעיקר התשובה הוא החרטה על העבר. אדם שרוצה להתקרב אל הקב"ה אמור לחוש עד עומק נפשו את הנזק הנורא שחולל עם החטא ולצעוק במר נפשו על גודל שפלותו. רק בשלב השני, אחרי שגאוותו התפרקה עד עפר, עליו ללכת קדימה ולקבל החלטה נחושה לעזוב מכאן ואילך את מעשיו הרעים. לכאורה מעשה זה נוגד את תפיסתו של הרמב"ם הנוקט שצריך קודם עזיבת החטא ואח"כ חרטה, אך כאן מצינו חרטה בלבד !?

מיישבים המפרשים שהתשובה לכך נמצאת בדברי רבינו האר"י זי"ע. האר"י הקדוש שואל על פשר מעשה זה: "וקשה אחר שלא סיגל מעשים טובים ה-איך בא לעולם הבא? במה יתכסה?! שאין אדם יכול להיכנס שמה אם אין לו לבוש הנעשה ממעשים טובים?! "

כלומר, עם כל הכבוד לחרטה האדירה כדי מוות, אחרי הכול בעולם הבא צריכים תורה ומצוות ,צריכים מעשיים חיוביים, ולא רק: "סור מרע" בודד גדול ככל שיהיה!

מיישב האר"י הקדוש תשובה נפלאה בסוד הגלגולים, ומוסר השכל בצדה: " אלא זהו גלגול יוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנה ככהן גדול  ולבסוף נעשה צדוקי ... והלבוש שעשה יוחנן בכל המעשים טובים אשר סיגל שמונים שנה – לקחו רבי אלעזר". 

כלומר, רבי אלעזר בן דורדייא היה גלגול נשמתו של רבי יוחנן כהן גדול ונכנס עם הזכויות שלו לגן עדן. יוחנן (שחי כמאתיים שנה לפני החורבן השני) היה כל ימיו כהן גדול קדוש וטהור וצבר זכויות עצומות במעשה, דיבור ומחשבה, ורק הסוף שלו היה גרוע. רבי אלעזר בן דורדיא היה הפוך ממנו: כל חייו היו מסכת של כישלונות ורק הסוף שלו היה טוב. והיות שהיה גלגול של יוחנן, נכנס עם הזכויות שלו לגן עדן.

מבארים המפרשים שרבינו האר"י מלמדנו כאן יסוד גדול מכיוון שבסוד הגלגולים נשמת רבי יוחנן באה על תיקונה. אך במה שזה נוגע לנו, עלינו להפנים  שעם בכיות לא נכנסים לגן עדן!!! עם כל ההערכה לעומק החרטה של רבי אלעזר בן דורדיא, היא לא יכולה להחליף את חובת העשייה. צריך קבלה לעתיד.

כבר הבאנו בעבר  את דברי המופלאים של אור החיים הקדוש זי"ע על בקשת בלעם הרשע: "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כ"ד) התפלא האור החיים מדוע כה חפץ בלעם למות כצדיק? ומיישב שם שבלעם ידע את רשעותו היטב, אך הוא לא האמין שהוא מסוגל להשתנות! ולכן הוא ביקש לשוב בתשובה ולמות כצדיק! וז"ל:  " עוד ירצה, שבהגיעו ליום המיתה ייטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה... אלא שנתאווה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות, ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר. לזה שאל דבר, שיכול להיות שבשעת דכדוכה של מוות יהיה ישר." 

ומוסיף ע"כ האור החיים:  "וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותיכף ימותו - היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי דבר-מלך עליהם מלך זקן וכסיל[-יצר הרע] רחמנא ליצלן"

זהו א"כ עומק הסברו של האר"י לולא היה זה גלגולו של רבי יוחנן שאת שמונים שנות חייו הוא חי בקדושה לא היינו מתפעלים בחרטה גרידא ללא עשייה בפועל ובהתמודדות עם העתיד. כי זו לא חכמה גדולה להתחרט ולמות... 

ננסה להסביר זאת במשל את שורש מחלוקת הרמב"ם ורבינו יונה . משל לאבא שהזניח את הלימוד התורה עם ילדיו בשבת. המלמדים שלחו את הערותיהם בעניין. הילדים התחננו לאב שימלא את תפקידו  כאבא. אך הוא התקשה לקום משנת השבת המתוקה... והנה החליט האב לעשות לזה סוף, השבת הוא יקום מוקדם ויהי מה!  סיכם עם הילדים שיעירו אותו בשעה הנקובה והוא יצעד עמם אל בית הכנסת לשעה הקבועה של "אנחנו וצאצאנו". (ארגון ארצי ללימוד "אבות ובנים" מידי שבת בשבתו)

והנה בשעה היעודה הילדים מנסים להעיר את האב אך אין עונה...  הטשולנט עשה את שלו... משלא נענו, ניסו בשיטות 'מגוונות' כפי שילדים יודעים...  לבסוף האב קם כשעצביו מתוחים ואמר לילדים: "לכו לבית כנסת, אני תכף מגיע"...  הילדים הסתפקו בעניין אך האב הבטיח. הם הלכו עם הספרים לביה"כ, ישבו והמתינו לאב הגואל אך לשווא.

וכשסוף סוף הוא התעורר. ואץ רץ לבית הכנסת,  הגיע דקותיים לפני  סיום השעה ו..רואה  את בית הכנסת מלא בהורים הלומדים בשמחה עם ילדיהם. ואי שם בספסל צדדי יושבים שלושת ילדיו,  שנים מהם ישנים שינה עמוקה... מעשה אבות סימן לבנים... ואילו השלישי, הגדול שבהם, ישב בוהה ועצוב. החזן דפק על הבימה כסימן לסיום שעת הלימוד, ולתפילת המנחה. מה גדולה וצורבת הייתה הבושה שחש מעצמו ומילדיו.    

 לשיטת רבינו יונה, עיקר בקשת הסליחה היא להתבונן בכאב הוא גרם לילדיו, לעשות חשבון נפש נוקב  על כישלונו האישי שלו בתפקודו כאבא מול שאר ההורים. אילו הרמב"ם סובר להיפך: תבכה אחר כך, מה שחשוב עכשיו, זו ההחלטה לשנות את הסדרים כדי להיות אבא טוב יותר. לשיטתו התשובה האמיתית היא לבוא הביתה עם החלטה ברורה מה בכוונתו לעשות כדי שזה לא יקרה שוב.

יתכן לומר שהרמב"ם לשיטתו נקט שעזיבת החטא כוללת בתוכה גם קבלה לעתיד, וזה העיקר.   ומדוע?  מבאר ידידי הגה"ח רבי שניאור אשכנזי שליט"א (בסיס המאמר נלמד ממנו) ראשית : היהדות מבוססת על מבט קדימה. החיים היהודיים מבוססים על הגישה שהאדם נועד לעשות ולתקן את עולמו ולכן המצווה המוטלת עלינו היא לעשות מכאן ואילך מה שצריך, ההתעסקות עם האתמול נועדה לשפר את המחר! היעד הוא לצעוד לדרך חדשה.  להדביק את הפער והריחוק מהשי"ת שנוצר בעקבות החטאים. זהו היעד ואין בלתו. החרטה והווידוי הם האמצעים להגיע לכך. אך העיקר הוא לשוב להיכן שהיינו קודם החטא.  

שנית, יש משהו מסוכן בבכי. הוא עלול להיות תחליף לעשייה. בכי אמיתי מטהר את הנפש – אבל הוא עלול גם להרגיע. כאומר: בכיתי, כואב לי, ואני בסדר. אבל רגע, מה בכוונתי לעשות מחר כדי שהדברים יהיו שונים? אהה.. שום דבר... כבר הבעתי חרטה. ולכן הדבר החשוב הוא להביט לעצמי בעיניים ולהרהר ביושר ובכנות כיצד אני מתכוון לעשות משהו אחרת כדי לפתור הבעיה.

מקור לדברים ניתן למצוא בדברי הספורנו לאחר המעשה שהתרחש עם קיין , וכאבו  שהקב"ה לא שעה אל מנוחתו, פנה אליו הקב"ה: " ולָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" מבאר הספורנו:  "כי כשיש לקלקול איזו תקנה, אין ראוי להצטער על מה שעבר, אבל ראוי להשתדל להשיג תיקון לעתיד".

   אם כן מדוע  צריך את עניין החרטה והווידוי? אם כל הרעיון הוא להתקדם ולתקן את דרכו של החוטא מדוע שלא נסתפק בעזיבת החטא וקבלה לעתיד?

התשובה היא שהחרטה והווידוי יש  בכוחם לתת את הערובה לשינוי העתידי. כלומר 'הקבלה לעתיד' יונקת את כוחה מהחרטה והווידוי . כי כול עוד האדם אינו חש את עומק הקלקול יש חשש גדול שהוא ישוב אליו שוב. החרטה והווידוי בכוחם לכבס את הכתם שנוצר בעקבות החטא. כאשר האדם יפנים את גודל הנזק ועוצמתו, אזי יש כאן יש סיכוי מסוים. שכאשר יצרו יעוררו לחטא יציפו את מוחו הזיכרונות מהכשל הקודם.

למדונו חז"ל שעם כל העצות המגוונות של סדר 'דרכי התשובה'  אין בכוחם  להתמודד עם פיתויי היצר, כפי הנאמר בגמרא בקידושין (ל) : "אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) "רק רע כל היום" ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר: "אלוקים לא יעזבנו בידו". ולכך יש הבטחה בחז"ל: " (שבת ק"ד) "הבא לטהר, מסייעין אותו". יש לו לכול חוזר בתשובה את הסיוע הגדול משמים לצלוח אותו. ע"כ מחד על האדם לעשות את שלו בדרך הטבע, ומאידך להתפלל בתחנונים שיסיעוהו מן השמים.

את זאת נבקש בסליחות במוצ"ש: "השיבינו ד' אליך- ונשובה" אנו זקוקים ל"השיבינו"  לכוחות וסיוע משמים  לצלוח את הדרך החדשה ורק אז נזכה: ל"נשובה" אל חיקו החם של הקב"ה.

                                                                                           שבת שלום.