השופר והנשמה

נשמתו של דוד הנמצאת תחת כסא הכבוד נקראת ע"י המלאך לרדת אל העולם הזה.

לפני ירידתה מסביר לה המלאך מה הולך להיות בעולם שלמטה 

היא תאלץ להיכנס לתוך גוף מלא יצרים, תאוות, חשקים ולהתמודד איתם. הם ינסו להשתלט עליה בכל דרך אפשרית. לדכא את יכולותיה האלוקיות. להרדים אותה ולהשכיח ממנה את תפקידה. ועוד יותר גרוע, לגרור אותה אל הבליהם ואל מעשי התעתועים שלהם. גם העולם בו תמצא הנשמה יהיה עולם חומרי. עולם של כסף, טכנולוגיות, ציויליזציה.

אבל הנשמה צריכה להילחם ולהוביל את הגוף ואת יצריו לעבודת ה' ולכוון אותם על פי ההנחיות האלוקיות הכתובות בספר התורה ובתורה שבעל פה. 

זהו ייעודה.

המלאך מסייר איתה בגן עדן ומראה לה את השכר לצדיקים. הוא מוביל אותה גם לגיהנום שם היא רואה את העונש שמקבלים אלו שהלכו בשרירות ליבם.

הנשמה מתחננת שלא יורידו אותה לעולם מלא נסיונות, לעולם שנלחם נגד מציאות ה', מתנגד לכל דבר קדוש וטהור ומתנגד לקיומה של הנשמה עצמה. 

אבל המלאך מודיע לה שאין זו בחירה שלה, אלא על כורחה היא צריכה לרדת לעולם.

ועוד הוא אומר לה שיש עוד דברים שאין לה בחירה בהם:

על כורחך אתה נוצר.

על כורחך אתה נולד

על כורחך אתה חי

על כורחך אתה מת

על כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ברוך הוא

 לפני ירידתה הוא משביע אותה : תהיי צדיקה ואל תהיי רשעית!

נשמתו של דוד יורדת לעולם בעל כורחה.

לאחר תשעה ירחי לידה מגיע המלאך לקיים את ה- על כורחך אתה נולד.

כולם שמחים בבואו לעולם.

דוד גדל ומתפתח, לומד ומחכים. יוצא ומבלה. מתחתן ומתרוצץ ועובד קשה למחייתו ולפרנסת ביתו. מתמודד, לעיתים מתקשה ומתייסר, ואינו מבין מה הטעם בחיים קשים של דאגות, מתחים ועצבים. ומקיים את ה- על כורחך אתה חי. 

כך, כשהוא שוכח לגמרי את ייעודו בעולם, הוא ממשיך בשגרת יום אפורה ורוטינית מבלי לעצור ולבדוק מה תכליתו בעולם.  נשמתו הטהורה רדומה.

הוא ממשיך במרוץ החיים.

יום אחד, כשהוא יושב מול הטלויזיה, מופיעה פתאום מאיפה שהוא דמות מפחידה. 

דוד שואל בפחד : מי אתה?

מלאך המוות! משיבה לו הדמות. באתי לקיים את ה-על כורחך אתה מת! ואחר כך אתה צריך לקיים את העל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון על כל מעשיך. 

ממממה? עכשיו, באמצע החיים? נבהל דוד, זה ממש לא מתאים לי, וחוץ מזה לא התכוננתי. אפילו מקופת חולים מתקשרים להזכיר שיש תור לרופא. מה זה, סתם כך באים להפחיד?

מלאך המוות משיב בציניות מרגיזה: הרי לפני שנוצרת הראו לך הכל ונשבעת שתהיה צדיק. 

מי זוכר בכלל את השבועה ואת כל מה שהיה שם? מתרעם דוד.

איפה היית עד עכשיו? למה לא באת מידי פעם לתת תזכורת? שכחתי לגמרי מכל זה. החיים עמוסים כל כך ומבלבלים, הלכתי שבי אחר מראות עיני וליבי. מה יהיה עלי עכשיו? אני אבוד לגמרי, תן לי הארכת זמן.... 

ובאמת דוד צודק. 

כדי שלא נשכח את ייעודנו נתן לנו ה' יתברך באהבתו אותנו חודש שלם של התבוננות במעשינו וחשבון נפש בכל שנה - חודש אלול.

לאחר מכן ציוה עלינו בראש השנה, ביום בו נברא האדם, לתקוע בשופר- להפיח מתוכנו, מנשמתנו אל תוך השופר. 

הנפיחה מזכירה לנו שה' יתברך יצר את האדם ונפח בו נשמת חיים, חלק אלוק ממעל

הקול שיוצא מנפיחה זו דומה ליללה, לגניחה, מזכיר את בכייתו של התינוק שנולד בעל כורחו

את קול השופר שמענו גם במתן תורה.

השופר של ראש השנה מעורר אותנו, הישנים והרדומים, ששכחנו את תפקידנו והלכנו אחרי הבלי העולם. שקענו בהם ושכחנו שנשבענו להיות צדיקים ולא להיות רשעים. כך מלמדנו רמב"ם .

השופר  מזכיר לנו שה' נתן בנו נשמה טהורה , שאיתה נוביל את מעשינו בעולם.

השופר מזכיר לנו גם את מעמד הר סיני בו קיבלנו את התורה בקול שופר הולך וחזק. דרך התורה נלמד להשתמש נכון בעולם, להתמודד עם פיתויו.  נוכל לעצב את אישיותנו, למצות את יכולותינו האלוקיות הגלומות בנו.

בראש השנה תוקעים בשופר תקיעה שברים תרועה תקיעה.

התקיעה היא קול אחד חלק וארוך. הרב הירש זצ"ל מסביר כי קול זה מזכיר לנו שבעבר היינו שלמים, מאוחדים עם ה' יתברך.

לאחר זמן חטאנו וקלקלנו את הקשר הישיר והאחיד. שברנו, קטענו אותו. אלו השברים שמשמיע השופר

לצערנו המשכנו ברוע מעשינו וקטענו עוד יותר את הקשר עם אבינו שבשמים ועל כן אנו תוקעים בשופר קול תרועה. שהוא רצף של קולות שבורים.

עתה, לאחר חודש ימים של התבוננות ושינוי המעשים אנו כאובים, גונחים ומייללים על מעשינו הרעים ועל כן משמיע השופר קול גניחה ואנחה וקול יללה של בכי קטוע. זהו היבט נוסף של השברים והתרועה.

לאחר כל זה אנו תוקעים בשופר שוב תקיעה אחת ארוכה ואחידה המסמלת ששוב חזרנו ליישר קו עם אבינו, יוצרנו אוהבנו, ושוב שבים אנו להתאחד עמו באחדות גמורה ולקבל עלינו את מלכותו הנצחית. 

כך, בכל שנה אנחנו מזכירים לעצמנו את ייעודנו בחיים. נזכרים בשבועה: תהיי צדיקה ואל תהיי רשעית!

כך, בכל שנה אנו מפיחים מתוכנו, מפנימיותנו, ממהותנו קול טבעי, פשוט, אמיתי, העולה ישר אל אבינו מלכנו ומתחננים: "מן המיצר קראת י-ה ענני במרחב י-ה". משתדלים ורוצים מאוד לקיים את מה שאנו מתפללים בתפילת מוסף של ראש השנה: "אשרי מי שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך."