אבינו אתה
דון פרנדדו אגולר היה אחד הדמויות החשובות בין האנוסים בתקופת גרוש ספרד. הוא נשא תפקיד רם של מנצח התזמורת המלכותית, הוא עמד בשורה הראשונה של האליטה התרבותית בספרד, אך בסתר ניהל חיים יהודיים. במרתף ביתו אפשר היה למצוא בשר כשר, ובליל הסדר וליל כל נדרי היו אנשים מסכנים נפשם להתקבץ בביתו להתפלל יחד. חלפו חמש שנים ארוכות מאז הגירוש, בכל יום נתפסו יהודים כאנוסים והועלו על המוקד במרכז העיר. איש לא ידע מה יילד יום. ואז אירע דבר מוזר: בכל רחובות ברצלונה נתלו הזמנות חגיגיות לקונצרט חגיגי של התזמורת המלכותית, התזמורת תעלה מופע ייחודי של מוסיקת עמים ושבטים פרימיטיביים ותעניק כבוד לתרבויות שנשכחו מהעולם. הדבר המדהים היה מועד ההופעה: 10 בספטמבר למנינם, בעצם ראש השנה היהודי.
זה היה הלם בקרב קהילת האנוסים: דון אגולר השתמד?! האם זאת הדרך להכריז כי נטש את הדרך היהודית?! לחלל בפרהסיה את ראש השנה?! הסקרנות הייתה עצומה וכמובן לא היה יהודי אחד שלא הגיע להיות נוכח בעצמו באותו קונצרט. התזמורת ניגנה מוסיקת שבטים עתיקים ואז פתאום נטל מנצח התמזורת, דון אגולר, קרן של איל, בשפה היהודית: "שופר", והריע בו עשר תקיעות שלמות. אדם מן הצד היה בטוח שזה כלי תרועה של שבט קדום מהאמזונס, אבל אלפי יהודים בקהל זכו בפעם הראשונה מאז הגירוש לשמוע קול שופר!!
  מרן רבי ישראל סלנטר זי"ע שאל שאלה עצומה שאין פשוטה ממנה: איך זה שראש השנה קודם ליום הכיפורים? הרי מכל סיבה שהיא מבנה החגים אמור להיות הפוך?
ראשית, מבחינת הסדר הישר: יום הכיפורים הוא יום של טהרה והתנקות מחטאי השנה הקודמת, תשע"ח, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו", בעוד שראש השנה הוא המעבר לשנה החדשה, תחל שנה וברכותיה, תשע"ט, ואם כן, ברור שאנו אמורים לסגור קודם את השנה הקודמת ורק אחר כך להתחיל את השנה החדשה?
כל סטודנט שלמד מבוא לכלכלה יודע שבסוף שנת העסקים עורכים ספירת מלאי, מאזן ומצבת עובדים, ורק אחר כך מתחילים שנה חדשה עם החלטות חדשות וכיווני השקעה אחרים?
אמנם השאלה עמוקה ועצומה הרבה יותר: לא מדובר רק בסדר טוב, אלא בעניין של צדק ורחמים. הרי הקב"ה אוהב אותנו ורוצה בטובתנו, "אהבת עולם אהבתנו", "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים", ולכן היה ראוי להעניק תחילה הזדמנות לשפר את הכרעת הדין, בדמות עשרת ימי תשובה בהם שבים ומתחרטים על חטאינו, אחר כך היה אמור לבוא היום הגדול והקדוש יום הכיפורים בו הקב"ה מטהר ומזכך אותנו מכל חטאינו, ורק בסוף התהליך צריך לבוא ראש השנה, יום הדין, "היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים"?
אולם כשהסדר הפוך, יוצא כאילו יום הדין פועל חלילה לרעתנו. השנה החדשה מתחילה ביום משפט על כישלונותינו, "כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מעשה אנוש ותחבולותיו ויצרי מעללי איש", הקב"ה פותח ספרים וכותב את הכרעת הדין בהתאם למצבנו השפל הנוכחי (ורק ניתנת הזדמנות לשנות את ההכרעה בעשרת ימי תשובה), ופתאום לאחר תשעה ימים מגיע יום כפרה שמטהר מכל כשלי השנה הקודמת. הרי איפכא מסתברא?
מיישב רבי ישראל: " כוכבי אור שם: הקב"ה יודע לבבות בני אדם כי רחוקים המה מאוד מדברים רוחניים כמו סליחת עונות ועולם הבא ... ולא יוכלו לעלות פתאום למדרגה הגבוהה להרגיש ענין הרוחני של יוה"כ, לזאת צוה להם לעשות ר"ה בו דנים את האדם על דברים גשמיים שיש לו בהם הרגש גדול וכאשר יחם לבבם בבקשתם על בני חיי ומזוני - אולי יוכלו לצעוד הלאה גם ליוה"כ."
מצאתי שמבארים משל נפלא המסביר את יישובו של רבי ישראל הקיסר פרנץ יוזף, מלך אוסטריה. היה אחד המנהיגים הבולטים באירופה לפני כ-150 שנה. הוא מלך על אוסטריה והונגריה במשך 68 שנים והפך לשליט בלתי מעורער. לאחר עשרות שנות מלוכה הוא התמלא בתחושת גדולה עצמית והשתוקק לבנות סמל מפואר, מבנה אדיר שינציח אותו לעד. המלך פנה אל בכיר האדריכלים באירופה וציווה להקים בניין אופרה משוכלל במרכז וינה שינציח את דמותו. אחרי חמש שנים של עבודה מאומצת, קם מבנה אדריכלי מרשים ובולט למרחוק.
האדריכל ציפה בהתרגשות לביקורו הראשון של המלך בבניין האופרה ושילב זאת בהופעה מוסיקלית אדירה עם שלוש הטנורים הגדולים. הערב המרגש הגיע וכולם המתינו לכניסתו של הקיסר. השיירה המלכותית עצרה על יד הבניין, המלך הוציא את הראש מחלון המרכבה ואפילו לא ירד ממנה. הוא פתח בצעקות: "טיפשים, בורים גמורים, חסרי הבנה באמנות ותרבות. תחריבו מיד את המבנה הכושל".
האדריכל ניגש אל המרכבה ברגליים רועדות והמלך קרא: "בטיפשותך בנית את אולם האופרה בקומת הקרקע, כך שנכנסים אליו במעבר חד מהרחוב. אבל אולם אופרה אמור להיבנות גבוה, מעל הקרקע. הדרך אליו אמורה לעלות דרך שלוש קומות ומאה מדרגות, כדי להרים את הנכנס בהדרגה מהחיים הארציים ולהכניס אותו אט-אט לאווירה נעלה של חוויה נשגבה".
האופי האנושי נוצר בצורה כזו שאנחנו לא בנויים לשינויים חדים. איננו יכולים לעבור בלחיצת כפתור ממצב למצב ולהיכנס לאווירה אחרת. אנו חווים לעומק את תלאות החיים ולכן זקוקים לזמן כדי לפשוט את השכבות שהצטברו על הנפש ולהיכנס לאווירה אחרת. התופעה הזו קיימת אפילו בשינויים פיזיים, האדם נזקק לזמן כדי להסתגל לאור, אדם שיצא מחושך לאור – לא יראה בהתחלה כלום. לכן מברכים את הקב"ה: "בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ... גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור". המעבר מחושך הלילה לאור היום אורך יותר משעה, כמו לגלול ספר תורה בשמחת תורה מחתן תורה בפרשת וזאת הברכה לחתן בראשית.
זאת הסיבה מלמדנו  רבי ישראל סלנטר, שהתורה הקדימה את ראש השנה ליום הכיפורים: הקב"ה ידע שהאדם אינו יכול לעבור משגרת אוגוסט לקדושת יום הכיפורים. היום הקדוש פשוט יתפספס. 'היום יבוא ויפנה – ולא נבואה שעריך'!. לכן הקדים הקב"ה את יום הדין בו נידונים על חיינו הגשמיים, "מי יעני ומי יעשר", וכך מתוך התפילה והתחנונים על צרכינו הגשמיים – אנו מכינים עצמנו בהדרגה לקראת היום הגדול, יום הכיפורים
בעלי החסידות מיישבים על דרך החסידות  יישוב נוסף על שאלתו של  מרן רבי ישראל סלנטר זי"ע  לכשנתבונן במעשה הנ"ל עם דון אגולר  נגלה שהוא ניסה לעשות משהו שהוא מעבר לקיום המצווה המעשי. הוא בעצם זעק את עצמו. על פניו הוא היה נוצרי, צלם גדול עיטר את חזהו, שיער הראש שלו היה מסופר במיטב אופנת התקופה, בכל יום ראשון הוא ביקר בכנסייה, אבל הקול של השופר הריע לפני ריבונו של עולם: מעל ומתחת לכל זה אני אחד אתך!
זאת מהותו של ראש השנה: להתחיל מחדש את הקשר בינינו ובין רבש"ע ובצורה עמוקה יותר מאשר השנה שעברה. ראש השנה הוא התחדשות האחדות העצמית בין הקב"ה וישראל. הקב"ה מצווה אותנו לפתוח את השנה החדשה בהערכה מחודשת של הקשר ובפיתוח מחויבות יותר עמוקה כלפיו. לאורך חודש אלול אנחנו בוחנים את החלק הרוחני של חיינו וכשיהודי מכריז בראש השנה: "מלוך על העולם כולו בכבודך" הוא זועק ברמה חדשה ועמוקה את התמסרותו למצוות השם.
ולכן מצווה התורה להריע בשופר: השופר הוא קול פשוט שאומר את מה שעמוק יותר מן המילים. השפה היא מכשיר מוגבל שאינו יכול למצות את רגשי הלב. אנו מתקשים לתאר רגשות, איננו מוצאים מילים לתאר אושר או כאב נורא, ככל שמדובר בתחושה עמוקה ואינטימית – כך 'נגמרות לנו המילים'. אהבה אמתית מתבטאת לפעמים בשתיקה יותר מאשר בדיבור. זה בדיוק התפקיד של שפת השירה, האמנות, המוסיקה, כדי לתאר את מה שבעומק הלב. השופר הוא הכלי שמדבר במקומנו: הוא מתאר את עומק ההתחייבות המחודשת שלנו לרבש"ע .

למעשה, הבעיה היא יותר עמוקה. לא רק שאיננו מוצאים את המילים, אלא לעיתים אנו חשים שהמילים מזויפות. כיצד אחרי פגמי השנה שהייתה נבוא ונזעק: "המלך"? אז נוטלים את השופר שייחצה את הפער בין המילים ובין המעשים ויאמר את מה שאנו מתקשים להוציא מהפה.
הבעש"ט  הק' הביא לכך משל מיוחד במינו: מעשה בבן מלך מפונק שנשלח על ידי אבא שלו למדינה מרוחקת. בני אותה מדינה היו בורים ונבערים ותפקידו של הנסיך היה ללמד אותם דעת.  הוא הגיע לשם בשעת ערב וכולם ישבו באחווה סביב המדורה. האווירה הלבבית כבשה אותו. והוא במקום להשפיע נהפך להיות מושפע...  
כך חלפו הימים ובמקום להרים אותם הוא דבק בהם. הוא החל לגדל את שערו פרא, חי חיים פשוטים ורגועים ולא דרש מעצמו יותר מדי.
חלפו כמה שנים ופתאום יום אחד זה היכה בו: אני לא מכאן. אני נסיך, בן מלך, נועדתי לשלוט על העולם ומה אני עושה בין הנבערים האלה? עם השיער הארוך והבגדים המרופטים הוא רץ אל ארמון המלוכה, אך כשהגיע אל השער קלט שאיש אינו מכיר אותו. חלפו שנים והוא נראה לגמרי אחרת מאז שעזב. כשניסה להוציא הגה מהפה, תפש פתאום שאינו זוכר את שפת המדינה. עצוב ומבויש עמד על יד שער הארמון וציפה לנס. יום אחד נפתח השער והמרכבה המלכותית התגלגלה החוצה, הנסיך רץ לכיוונה ורק מילה אחת יצאה לו מהפה. המילה האחרונה שזכר בשפת המדינה: "א-ב-א"!
לאור הדברים מבארים בעלי החסידות  שזו הסיבה מדוע ראש השנה קודם ליום הכיפורים , שכן ראש השנה הוא זה שיוצר את יום הכיפורים. הוא הרגע בו נולדת הטהרה של היום הקדוש. רק לאחר שאדם הכריז כי הוא שייך לקב"ה, אפשר להתחיל את התשובה האמתית ולהתחרט על החטאים. לאחר ההכרזה העמוקה "מי אני" - החטאים נמוגים ונעלמים ומאבדים את משמעותם.
יום הכיפורים אינו יכול לחול לפני ראש השנה, משום שאין כפרה ללא גילוי האהבה והקשר הפנימי שבין הנברא לבורא עולם. בראש השנה אנו מצהירים על נאמנות וגילוי הקשר הפנימי שבינינו לבין בוראנו. כשנחוש בקשר נצחי זה, נקבל כבנים אוהבים במתנה את מחילת יום הכיפורים. (מאת ידידי הגאון החסיד רבי שניאור אשכנזי שליט"א יישר כוח! )
                                                שבת שלום שנה טובה ומתוקה.
                    יהי רצון שנזכה להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים.