דוד ברוורמן

הר הדמיונות

 מרכבה הדורה עצרה ליד חנות תכשיטים יוקרתית ברחובה הראשי של העיר. אשה כבודה ירדה מן המרכבה ,נכנסה לחנות והציגה את עצמה כאשתו של אחד הפרופסורים באוניברסיטה. היא באה לבחור לעצמה תכשיטים לכבוד יום הולדתה הקרב ובא. המחיר אינו משנה, בעלה ישלם ככל אשר יושת עליו. אין עליה אלא לבחור ולהביא לו.

לא בכל יום מזדמן קונה כזה. בעל החנות הראה לה את התכשיטים היקרים ביותר, משובצים ביהלומים ענקיים. הקונה התגלתה כבעלת טעם מעודן. היא בחרה ביפים וביקרים מבין התכשיטים,  וביקשה מהסוחר לעטוף אותם באריזת מתנה ולצרף אליהם את המחיר. לא היה מאושר מהמוכר, הרווח הנקי מתכשיטים אלו, שווה ערך לחצי שנת עבודה!  אחרי עסקה כזו הוא יכול  לנעול את החנות, ולצאת לחופשה ... 

" כעת אתה מוזמן להגיע  אל ביתי, אני אציג את התכשיטים בפני בעלי ותקבל המחאה על הסכום כולו". הסוחר נענה ברצון. הם עלו למרכבה, וזו שעטה אל רובע היוקרה.

המרכבה עצרה ליד אחד הבתים, הם עלו במדרגות השיש. הסוחר סקר את שלט הנחושת שעל הדלת: פרופסור פלוני, כדברי האשה. היא צילצלה בפעמון ומשרת פתח את הדלת. "הבאתי עמי את הסוחר", אמרה האשה. הם פסעו על פני המרבדים הרכים, האשה הנחתה אותו אל הטרקלין. ונטלה את התכשיטים להראותם לבעלה ולהביא את ההמחאה.

הוא חיכה. עברו חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה, והאשה לא שבה. תמה הסוחר: כמה זמן נמשכת כתיבת המחאה? הוא החליט לברר את העניין. "היכן חדרו של הפרופסור?" שאל "הנה, כאן", הורה המשרת.

נקש על הדלת והוזמן פנימה. הקשיש הורה לו בידו להיכנס.

"כבודו הוא הפרופסור?" שאל הסוחר. "אכן כן, הכנס ושב", ענה לו האיש. "מה קורה עם התשלום?" תמה הסוחר. "זה בסדר, היא הסבירה לי הכול. שב ונשוחח..." השיב לו הפרופסור.

"על מה יש לשוחח? החשבון ידוע. ארבעים אלף שמונה מאות וחמשים דינרים". חיוך הסתמן על שפתי הפרופסור. חיוך מבין, מרגיע. "כן, אני יודע. שב וספר לי איך זה התחיל..." ביקש ממנו.

חשש עמום התגנב ללב הסוחר. "איך התחיל... מה?" שאל בחשד.

"השיגעון הזה שלך !! "

האשה סיפרה לי הכול. אתה יכול להיות גלוי לב כלפי. כידוע לך, אני מומחה למחלות נפש. היא הייתה כאן בבוקר וסיפרה, שאדם המתחזה לסוחר בתכשיטים מציק לה בטענות שווא, שהיא חייבת לו הון עתק על תכשיטים שהיא רכשה ממנו, כביכול. ביקשתי ממנה להביאו הנה, ואני רואה שהיא הצליחה... הי, מה קרה? קום, התעורר! הצילו, מים!!" הדלת נפתחה, והמשרת הביט בסוחר שהתמוטט לרגליו בעילפון עמוק...

 ספר בראשית נפתח בתיאור יופי התפתחות הבריאה על כל חלקיה. כששׂיאו  בבריאת האדם נזר הבריאה. הכול היה נראה כה מושלם ובטוח. עד לנפילה האדירה ששינתה את פני העולם: "חטא עץ הדעת טוב ורע". דומה שאין סוגיה בתורה שנכתבו עליה נהרות של דיו כסוגיה מורכבת זו בפשט, ברמז, בדרש, ובסוד. הקו המחבר ביניהם הוא שמעשה זו מהווה אנציקלופדיה ללימוד אופי חולשת האדם אל מול פיתויי ייצרו. עלינו  ללמוד ולהפיק תובנות לחיים מפרטי המעשה ומורכבותו. 

לאחר החטא פנה הקב".ה אל כל אחד מהחוטאים בשאלת השאלות: "אַיֶּכָּה" מה גרם לך לחטא. כאשר פנה בשאלה זו לחווה שאלה הקב"ה: "מַה זֹּאת עָשִׂית?" מה הוביל אותך להמרות את פי.  ענתה חווה: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל " (בראשית ג' י"ג)  תרגום אונקלוס מבאר: " חִוְיָא אַטְעְיַנִי וַאֲכַלִית" ביאור: הנחש הטעה אותי ומפני זה אכלתי. גם רש"י מבאר: "השיאני – הִטעני."  יש להתבונן בפשרה של הטעיה זו.

מרן בעל "בית הלוי" זי"ע בספרו על התורה מלמדנו את סוד כוחו של ייצר הרע. ננסה לגעת בנקודה אחת מתוכו.  נאמר בגמרא במסכת סוכה (נ"ב) : " דרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה? ואף הקב"ה תמה עמהם".

שואל הבית הלוי, כיצד יתכן פער כה קוטבי בין הצדיק לרשע כלפי אותו ייצר רע, כשהפיתויים הם אותם פיתויים, והיצר אותו יצר?

ומבאר שם, עלינו לדעת שסוד כוחו של ייצר הרע הוא יצירת פער אדיר בין דמיון כוזב למציאות המעשית. וזה לשון הזהב: " כל תשוקת וחמדת העולם הזה כשיתבונן האדם בהם המה רק בחינת: 'דמיון כוזב' לחוד. שהרי רואים בחוש שבכול דבר של עולם הזה ההשתוקקות לזה היא מרובה יותר ויותר מעצם התענוג שיש באותו דבר, ובשעה שחומד לדבר נדמה לאדם כאילו הוא דבר טוב ותענוג גדול, מה שבאמת אינו כן. שכן הזולל והסובא שלהוט אחר שתיה והאכילה, רק בדמינו הוא טוב מופלג, אך בפועל ההנאה בעת בליעתו של המאכל והמשקה היא מועטה ממש ואינה נרגשת כלל." 

 כלומר, כוחו של היצר הרע הוא בהעצמה ובפיתוח הדמיון מעל ומעבר למציאות, קודם החטא צובע היצר הרע את המעשה בצבעים עזים של הנאה הנראית אין סופית, אך בפועל כאשר הדמיון בא לידי מעשה, חש האדם בעצמו את האכזבה ברואו את הפער הקיצוני בין מה שהוא דמיין לבין הנאה בפועל.

הדוגמא הטובה ביותר לכך היא פרסומת, כל בר דעת חש את הפער בין מה שרואים בתמונות הצבעוניות במודעות הפרסום לבין המוצר עצמו... או בפער בין התמונה שבאריזה למוצר ...  כמו תמונה של פוליטיקאי במודעות מול המציאות... כוחה של תמונה שווה אלף מילים מפני שתמונה מציתה את הדמיון והחלומות במהירות שיא. גם אם ידענו שעברה עריכה מקצועית...   

הבית הלוי מרחיב שם בתיאור פער זה כלפי תאוות 'רדיפת הממון', מדמיין לו האדם, לו רק ישיג סכום מסוים הוא יהיה המאושר עלי אדמות. וכך הוא יוצא למסע מפרך ומתיש  הכרוך לעיתים בסבל פיזי ונפשי, אך כל זה שווה כדי להשיג את היעד שהציב לעצמו,  והנה כאשר הגשים את חלומו והגיע אל סכום היעד, לכאורה הוא אמור ל'נוח על זרי דפנה'. אך אנו רואים נכוחה שעם הגיעו ליעדו  היעד מתרחק ממנו...  מתעוררת בו 'תשוקת ההכפלה' הדמיונית. שלו יכפיל את הסכום תוכפל ההנאה...  והוא יוצא  שוב לרדיפה בלתי מוסברת להגדלת הממון האישי מעל ומעבר לצרכים הבסיסים הנדרשים לו. וכך רוב חייו, כוחו, כישרונותיו, מובלים ליעד שלעולם לא ישיגו! שהרי למדנו שלמה המלך: " אֹהֵב  כסף לא ישׂבע כסף" (קהלת ה' ט')

מסכם הבית הלוי את דבריו:  "נמצא שכל הרודף אחר העולם הזה, רודף להשיג דבר שאינו בנמצא כלל, מכיוון שההנאה שאליה הוא נושא את נפשו אינה קיימת. על כל פנים כל דברי העולם הזה והנאותיו הם קטני ערך מאוד, רק הדמיון והתשוקה מגדילים אותם, כל חוזקו של היצר הרע אינו אלא בדמיון, אבל אחרי שמגיעים לדבר, מוכח בעליל שאין בו ממש."

כך מתיישבת השאלה בדבר הפער הדמיוני שבין הצדיק לרשע:  "ומשום זה הצדיק הכובש את יצרו ומתגבר על יצרו בעת שמפתהו, הרי הוא כובש את יצרו בשעה שהוא חזק מ-אש שעת - הדמיון, ולכן נדמה לו כהר".

הצדיק יודע שהכול דמיונות שווא, מדוע א"כ זה נדמה לו כהר? מלמדנו ה'בית הלוי' שכוחו העוצמתי של הדמיון גדול מכוחה של האש המוחשית! כשבא היצר הרע לפתות את הצדיקים הוא מדבר בשפה שלהם, הדמיונות מותאמים לרצונות הרוחניים שלהם, הוא בונה במוחם וליבם הרים של דמיונות על כל הטוב בעולם הרוחני שלהם לו יממשו את אשר מציע לפתחם היצר הרע. והם צריכים להילחם בעור שינהם כדי לא להתפתות.   

 אך  בנוגע לרשע  כותב מרן: "אבל הרשע שמיד עם בוא היצר הרע והתשוקה, הוא עושה את רצונם ורואה שאין במעשה שום ממש והנאה כלל, משום הכי לעתיד לבוא, כשיתבונן במעשיו שעברו שלא היה בהם אלא הנאה מועטת בלבד, שפיר נדמה לו בחוט השערה, ואז בוכה הוא שבשביל דבר מועט כזה נכנע ליצרו."

על זאת התוודינו ביום הכיפורים: "..סרנו ממצוותך וממשפטך הטובים ולא שווה לנו..." כלומר, למרות שידענו שיש את הפער הכה קוטבי בין הדמיון למציאות, חטאנו.   ניתן אולי להוסיף על הדברים שרעיון זה גנוז במה שניחם הקב"ה את קין : " ואליך תשוקתו ואתה תִּמְשָׁל  בו" (שם ד' ז') היצר תפקידו לייצר תשוקות ודמיונות, אך אתה תמשול בו ע"י הידיעה שהכול דמיונות  גרידא, הפער בינם למציאות הם כרחוק שמים מארץ. 

 אפשר לומר על דרך החידוד שההר שהצדיק מתנשא עליו הוא הר של שׂערות... כל פעם שניסה היצר לפתותו ולא צלח, נשמרה אותה שערה, ובבוא היום יעמוד הצדיק ויתנשא  בהתרגשות על הר הדמיונות הכוזבים, הר של שערות שהצטברו וגבהו כהר. ואז הצדיקים בוכים, מה פשרם של הדמעות? מבאר רש"י: "שנזכרים בצערם שהיה להם לכבוש הרשע הזה בחייהם". רש"י בא ללמדנו שלא נחשוב שצדיקים נולדו כאלה, נטולי יצר הרע,  עלינו לדעת  שהם ניהלו מלחמות ומאבקים קשים ומרים כדי לנפץ דמיונות אלו. ומפני כך הדמעות הן דמעות של התרגשות, שמחה על הישגם.

                 יהי רצון שנזכה לכבוש את ההר.   

               חורף בריא, חודש טוב  ושבת שלום.    

מוקדש לרפואתה השלמה של פעילת "ערכים" בדרום גב' רוחמה חדוה פריידל בת חיה אתל בתושח"י