|
פרשת בראשית | תנועת אצבע קלה
פרשת בראשית | תנועת אצבע קלה
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
"בעיר הפלאית לוז אין שליטה לכוחות ההרס והכליה ואף מלאך המוות אינו דורך בה.
מה יכול הדבר ללמד על אחריותו של האדם?"
|
בני דור הפלגה נענשו בהתפרקות התקשורת בינם לבין עצמם. "הבה נרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" (בראשית יא, י). בהבנה פשוטה, היה מקום לחשוב שהאנשים החלו מדברים בשפות שונות שלא היו מובנות זה לזה. אולם חז"ל, ברגישותם לכל רמז בתורה, שמו לב כי לשון הכתוב היא "לא ישמעו איש את שפת רעהו", במקום "לא ידברו איש את שפת רעהו". משמעות הדבר שהאנשים המשיכו לדבר באותה שפה אך לא שמעו את אותה שפה-היינו, לא הבינו אותה. מכאן דרש רבי אבא בר כהנא: "נרדה ונבלה שם שפתם-משפתם אעשה נבלה. שאחד בקש מחברו קרדום ונתן לו מגרפה. כעס עליו וזרק לו בחזרה את המגרפה ופצע את מוחו" (בראשית רבא, והובא בקיצור לשון ברש"י). אנשי דור הפלגה המשיכו להשתמש באותו אוצר המילים-אולם מובנן של המילים השתנה באופן שאיש לא הבין את כוונת רעהו. מדוע צריך היה הקב"ה לבלבל את שפתם באופן מורכב שכזה? למה לא גרם להם פשוט לדבר בשפות שונות לגמרי-זה מדבר הונגרית, פלוני מדבר אמהרית, והשלישי מדבר רוסית? התשובה מוליכה אותנו לתובנה יסודית בתקשורת. כשאדם יודע שהוא לא יודע-יש לו בעיה קטנה. כשאדם לא יודע שהוא לא יודע-יש לו בעיה גדולה. אי הבנה קפטן אנגלי מפורסם הגיע במסעו לאי נידח באוקיינוס השקט. יושבי האי קיבלו אותו בסבר פנים יפות. הם ערכו לכבודו משתה מפואר, כיבדו אותו ואת אנשיו במיני מעדנים ופירות, והנעימו את זמנם בשירים מקומיים. בתום הסעודה נפרדו הצדדים בחביבות מופגנת. הקפטן האנגלי הושיט את ידו לשלום לעבר ראש השבט של האי. בתגובה לכך נפלה על כל הנוכחים דממת תדהמה. יושבי האי הביטו על אורחיהם בזעזוע. כעבור רגע פרצה מגרונם שאגת זעם והם התנפלו על הימאים האנגלים בחמה שפוכה. האנגלים המופתעים ניסו להתגונן כמיטב יכולתם בעודם נסים כל עוד רוחם בם בחזרה אל ספינותיהם, אך בין הגופות שנותרו מוטלות על החוף הייתה גם זו של הקפטן. כאשר שבה המשלחת לאנגליה הוקמה וועדת חקירה כדי לברר את נסיבות האסון. מה פשר התפנית הפתאומית בהתנהגות הילידים? האם הכנסת האורחים הנלבבת הייתה מלכודת מתוכננת מראש? האם היה הכל אחיזת עיניים והעמדת פנים? החוקרים הגיעו למסקנה מפתיעה. מסתבר שבתרבותם של שוכני האי, הושטת יד בסגנון המקובל באנגליה, היא תנועה משפילה שאין לעשותה בשום תנאי ואופן-בפרט לא כלפי ראש השבט הנכבד שזה עתה קיבל אותך במשתה מפואר. האנגלים חשבו שהם מושיטים יד לשלום, ואילו יושבי האי ראו בהושטת היד הכרזת מלחמה והגיבו בהתאם. המילה והמסר לו היו בני דור הפלגה מתחילים פתאום לדבר בשפות שונות, היה הדבר בוודאי יוצר קושי בבניית המגדל. מפעל מגלומני שכזה אי אפשר שיעשה ללא שפה משותפת בין ההמונים העוסקים בבנייתו. אולם קושי זה לא היה מסכל בהכרח את בניית המגדל. אחרי תקופת הסתגלות יכולים היו האנשים למצוא דרך להתגבר על הבעיה. אולי היו מעמידים בכל קומה מתורגמנים שיעזרו לאחד להבין את השני. אולי היו מחלקים הוראות בשפת סימנים. לעומת זאת, כאשר אנשים חושבים שהם מבינים זה את זה בעוד שהדבר אינו נכון, נוצרת תסבוכת שקשה מאוד להתירה. מי שאינו מודע לבעיה, אין לו סיכוי למצוא פתרון. את חוסר ההבנה של בני שיחם פירשו בנאי המגדל לא כבעיית תקשורת, אלא כהוכחה לטיפשותם וסכלותם של האחרים. מכאן קצרה הדרך לאיבה, לכעס, לשנאה ולמחלוקת, המחריבים כל סיכוי לפעולה משותפת. לכוון לתדר הנכון תקשורת היא מלשון 'קשר'. תקשורת נכונה יוצרת חיבור בין אדם לזולתו. המילים היוצאות מן הלב נכנסות אל הלב, והמסר נקלט. אולם על מנת שתקשורת תצליח לא די באמירת המילים הנכונות. צריך גם לוודא שהצד השני מבין את משמעותן כהלכה. זהו יסוד חיוני בכל צורת תקשורת: בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין מחנכים ותלמידים. כאשר שני בני אדם משתמשים באותה מילה אך מייחסים לה משמעות שונה, התוצאה איננה תקשורת כי אם מגדל בבל. אחד מאתגרי התקופה הוא למצוא מסילות לליבם של אחינו הרחוקים. מחסום תקשורת מעיב עלינו. כשאנחנו מדברים על ערך התורה ונועם מצוות, הם שומעים 'כפיה דתית' ו'קיצוניות'. האתגר הוא להתגבר על מחסום התקשורת, להציג בפניהם את חיי התורה במלוא יופיים, להראות להם כי עץ חיים היא למחזיקים בה, עד שיקויים בנו "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא בשם ה' לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ט).
|
|
|
|