במעשה החסד של אברהם לאורחיו התורה מדגישה שוב ושוב את המהירות. "וירץ לקראתם... וימהר אברהם... ויאמר מהרי... ועשי עוגות: ואל הבקר רץ... וימהר לעשות". מדוע מדגישה התורה את ענין המהירות? ובכלל, מה ראה אברהם אבינו לטרוח בחום היום כשהוא כאוב ממילתו, בשביל "שלושה ישמעאלים"?
על כך משיב הרמב"ן: "להגיד רוב חשקו [של אברהם אבינו] בנדיבות. כי האדם הגדול אשר היו בביתו שמונה עשר ושלש מאות איש שולף חרב, והוא זקן מאד וחלוש במילתו, הלך הוא בעצמו". ואכן זו הייתה מידתו המיוחדת, שנגלית גם בעקידת בנו-"וישכם אברהם בבוקר". אברהם השכים כבר באור ראשון במרץ רב ולא המתין, למרות שהמעשה שהלך לעשות היה מעשה קשה.
ללמדנו, שדרוש לאדם מנוע פנימי רב עוצמה בחשק רב לקיום המצוות. את המצוות לא עושים רק כדי לצאת ידי חובה, אלא רואים בהן הזדמנות נפלאה לקיים רצון השי"ת.
אבל, נראה שאף שאצל אברהם אבינו החשק יצר את המהירות, אצלנו ייתכן שהמהירות תיצור את החשק. ישנם קשר והשפעה חזקים בין הפעולות החיצוניות על העולם הפנימי של האדם. בין המרץ לשמחה, בין הזריזות לחשק, בין המהירות להתלהבות. וזאת, ברוח הכלל שחרט בעל ה"חינוך" במצווה ט"ז: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". וכדבריו של הרמח"ל במסילת ישרים (מידת הזריזות) כי "ככל שילהט אדם תנועותיו החיצוניות כך יעורר את תנועותיו הפנימיות".
הזריזות וההתלהבות הן מאבני היסוד בעבודת ה', כדברי דוד המלך: "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך" (שם, ס).
אף חז"ל הדגישו זאת באומרם: "קל כנשר ורץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים" (אבות ה, כ), וכן באומרם "זריזין מקדימין למצוות" (פסחים ד, א).
הפסיכולוגיה היהודית מלמדת אותנו שפעולות יוצרות רגשות. באופן דומה, בפסיכולוגיה נמצא שכאשר אדם עושה מעשים חיוביים קטנים (כמו עזרה לאחר), הדבר מגביר את רגשות החמלה והנדיבות שלו... לפי תיאוריית השכנוע העצמי (Self-Perception Theory), כאשר אדם נוקט פעולה, הוא משפיע על הרגשות והעמדות שלו מתוך פעולותיו. הביטוי הקלאסי של תהליך זה נקרא "רציונליזציה התנהגותית" או "השפעת ההתנהגות על העמדות". לפי גישה זו, כאשר אדם מבצע פעולה, הוא עשוי לשנות את רגשותיו ועמדותיו כך שיתאימו להתנהגותו, במיוחד אם אין הצדקה חיצונית ברורה לפעולה.
כאשר אדם ינקוט בפעולות מסוימות, הלב והרגשות שלו יתחילו להתאים את עצמם לפעולות אלו. כלומר, למרות שהפעולה עשויה להתחיל מתוך חובה, ציווי או הרגל, עם הזמן הלב (הרצון, הרגשות, האמונה) יתחבר ויתאים עצמו לאותן פעולות.
ייתכן שאדם בתחילת דרכו יקיים מצוות ללא כוונה פנימית עמוקה או ללא חיבור רגשי, אלא מתוך הרגל או חובה. אולם, על פי הגישה הזו, עם הזמן וההתמדה בקיום המצוות, הרגש והכוונה הפנימית יתחזקו, והאדם ירגיש מחובר יותר לאותם מעשים. הלב יתחיל לנטות לכיוון הפעולות שהוא מבצע, ובכך ייווצר חיבור רגשי ועמוק יותר לפעולות הללו, כדברי חז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אם כן, הדרך למציאת חשק וחפץ בקיום מצוות עוברת דרך... קיום מצוות.