מחקרים בפסיכולוגיה מראים, ששינויים מהותיים בחיים עלולים לעורר התנגדות באדם שחווה אותם, גם כאשר השינויים הללו הם לטובתו. התנגדות זו נובעת ממגוון סיבות - פחד מהלא נודע, תחושת אובדן שליטה, או פשוט קשיי הסתגלות למציאות חדשה. מסתבר שאנשים לרוב פתוחים יותר לשינויים כאשר הם אינם מרגישים לחץ ישיר. פנייה עקיפה, שאינה ישירה, מאפשרת לאדם לגבש עמדה בעצמו, מבלי להרגיש מאוים על ידי כוח חיצוני לוחץ.
בפרשת ויצא, יעקב אבינו קורא לנשותיו לשדה, למקום שקט. שם הוא מאריך בתיאור מקיף מאוד על מסכת הקשיים וההתעללויות שחווה במהלך שנות עבודתו מאביהן - לבן. "ויאמר להן ראה אנוכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום... ואביכן התל בי והחלף את משכורתי עשרת מונים ולא נתנו אלוקים להרע עמדי..." (בראשית לא, ה) ורק לאחר תשעה פסוקים, הוא מגלה להן את הציווי האלוקי-לעזוב את בית לבן אל ארץ ישראל.
וכאן נשאלת השאלה: לשם מה התיאור הארוך והמפורט על מעללי אביהן, הן הרי ידעו זאת וחוו זאת מקרוב, מה אם כן, יעקב בא לחדש להן? ויותר מכך, מדוע לא ציין מפורשות, בתחילת הדברים שה' ציווה עליו לצאת? וכי אם יעקב היה אומר מייד לאימותינו הקדושות שהקב"ה ציווה לעזוב, היו הן מפקפקות, חלילה?!
אלא ש"מעשי אבות סימן לבנים", התורה מלמדת אותנו לדורות את הדרך הנכונה להניע לשינוי, להניע לפעולה. יעקב מזהה שנשותיו, רחל ולאה, קשורות רגשית לבית אביהן, והן עשויות להתקשות בקבלת החלטה כה משמעותית כמו עזיבת מקום מגוריהן. הצורך בתחושת ביטחון רגשי ובשמירה על המוכר והידוע, אולי יוביל אותן להעדיף להישאר.
הספורנו מבאר שאמותינו הקדושות חשו בכך; התשובה הנלהבת של רחל ולאה, "ועתה כל אשר אמר אלוקים אליך עשֵׂה" (שם, טז), מראה שהגישה הזו הצליחה. הן הבינו מתוך ההקדמה של יעקב שהמצב בבית אביהן אינו טוב עבורן, והן גם רצו לעזוב את המקום מתוך הבנה מלאה, מה שהפך את הציווי האלוקי למובן מאליו בעיניהן.
מפרשה זו לומד השל"ה הקדוש יסוד גדול בחינוך ושלום בית: "אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו שיכריחם על זה על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם. אבל ישתדל לפתות אותם על מה שירצהו בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם, כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הירבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב, ואף על פי שהקב"ה ציווה לו שישיב לביתו".
בדומה לכך הגר"א דסלר (מכתב מאליהו חלק ד, ע' 244) קובע יסוד גדול, כאשר אדם מבקש בקשה משמעותית מזולתו: "אל תשתדל רק שיעשה, אלא 'שירצה' לעשות, ויהיה 'מאושר' בעשייתה".
וזהו עיקרון חשוב בניהול יחסים בין-אישיים: אין די בכך שאדם ישכנע את זולתו לבצע משהו, אלא עליו לגרום לכך שירצה לבצע זאת, מרצון ובשמחה.