בעת שיעקב הכין תבשיל עדשים אדומות, כמנהג האבלים-מגיע עשו (לאחר מסע צייד, הרג ושאר חטאים), ומבקש "הלעיטני נא...". יעקב מבקש בתמורה את ה'בכורה', ובאורח פלא עשו מסכים להצעה, ואף משיב: "למה זה לי בכורה". טיפש לא היה עשו. ברור שהוא ידע שהבכורה שווה הרבה יותר מנזיד עדשים רגעי וחולף. אז כיצד הוא אומר "למה זה לי בכורה"?
בטענתו של עשו טמון יסוד פסיכולוגי עמוק בנפש האדם; 'הדיסוננס הקוגנטיבי' (=קונפליקט תודעתי). לפי עקרון זה-יש קושי לאדם לחיות עם סתירה בין ההכרה והמודעות השכלית, לבין המעשים בפועל. ככל שיש סתירה גדולה יותר בין ההכרה למעשה, כך הוא נאלץ יותר להשתמש בהצדקה ובהתרצה על מנת לפשר בין השניים.
תופעה נפשית זו נחקרה על ידי הפסיכולוג היהודי לאון פסטינגר. לפי התאוריה הזאת, שמירה על עקביות והרמוניה פנימית, היא מניע מרכזי בחיי האדם. אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו, יחוש תחושה בלתי נעימה של דיסוננס, מעין היעדר הרמוניה. תחושה זו תדרבן אותו לשנות את פועלו, או להתחיל להאמין בעמדה חדשה, כדי להקטין את הדיסוננס (הקונפליקט) הפנימי בין העמדה להתנהגות.
עשו בעצם חווה מצב של 'דיסוננס קוגניטיבי'. מצד אחד, כבכור הוא אמור להעריך את מעמדו וזכויותיו, הכוללות גם זכויות כלכליות, וגם ברכה רוחנית. מצד שני, הוא התמקד בצורך המיידי שלו במילוי התאווה והרעב. הסתירה כאן הציקה לו ואיימה להכריע אותו. וכדי לאזן בין רצונו להשיג רווחים לטווח הרחוק [בכורה], לבין הרצון לספק את צרכיו המיידיים [תאווה]-הוא בז לבכורה. כאילו מרגיע את עצמו: 'אין בבכורה כל ערך'-כך שאין מקום למתח הנפשי הגלום ב'דיסוננס הקוגנטיבי'.
ואכן, בתרגם יונתן ובפרקי דר"א מובא, שראשו של עשו נקבר במערת המכפלה. אולי ניתן לומר, שיש בכך סמל המבטא את הפער בין התודעה וההכרה = ראש שהיה בדרגה גבוהה, שכן חונך בביתו של יצחק) לבין המעשים = גוף שהתנהג ברשעות.
הדיסוננס הקוגניטיבי מסייע לנו לשמור על עקביות ושלום עם עצמנו, אבל הוא גם מסוכן, כי אנו למדים שאדם ינסה להצדיק בעזרתו התנהגויות פסולות, גם כשכל הסימנים יצביעו על כך שהוא שגה בהן. כל אחד מאיתנו נופל לעיתים להמצאת תירוצים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמו ועם ההחלטות השגויות שלו בחיים.
הדבר בולט מאוד בסמינרים של ערכים. אנו שמים לב לכך אצל חלק ממשתתפי הסמינר, שכאשר הם מגלים לתדהמתם שהתורה משמיים והיא מחייבת שינוי אמיתי בחייהם, בעוד שהם מתקשים לעשות שינויים אלה, הם נאחזים בשלל תירוצים מוזרים כדי להצדיק את בחירתם השגויה. לאלו אנו מלמדים את הכשל האמור, וגם מנסים למצוא מענה לדחיית ה'טענות' וה'שאלות' שהן, כאמור, הצדקות והתרצות.
כאשר אדם מודע למנגנון פנימי זה, הוא יישמר מליפול בפח ה'התרצה', וישתדל לשפר את מעשיו בהתאם למציאות האמתית.