דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ... וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ...

(ה', יב' - יד')

הבית היהודי היה מושא להערצה.
בכל מקום אליו גלו והתגלגלו יהודים, נרדפים מגורשים או מחפשי מקום חדש, תמיד היה התא המשפחתי המקום היציב והבטוח ביותר.

החל מגלות מצרים הנוראה, היו הנשים הנאמנות והצנועות מקיימות את העם.

גם בהיותם בקרב עמים ירודים מוסרית, הנאמנות ההדדית המוחלטת של בני הזוג עמדה בכל המצבים. היא היתה מעין "תחנת כח" - שסיפקה את תעצומות הנפש לחיים טובים יחדיו, לגידול ילדים בריאים ומצליחים, ולעמוד בקשיים ובייסורים.

כדי להצליח לבנות בית יציב ובטוח, יש צורך בראש ובראשונה לקבוע "מקדמי בטחון", שירחיקו את סכנת הנפילה.

יוצר האדם, אשר טבע בקרבו את שלל תכונותיו, יָצַר את יֵצֶר התאווה חזק עד מאד. משום תפקידו להבטיח את המשך הקיום האנושי. הדרך היחידה לנצחו ולהתגבר עליו, מחייבת "שמירה אישית לוחצת". להרחיק גירויים ופיתויים, ולקבוע "מקדמי בטחון" שימנעו את שטפון התאוה.

וכך נאמר "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (טו', לט'), והכוונה לתאוות המשגל. חכמים (כתובות יג':) טבעו את האמרה: "אין אפוטרופוס לעריות". כלומר איש לא יוכל לקבל אחריות ולחשוב: "לי זה לא יקרה". כל אדם בריא ובר דעת נמצא בסיכון, שכן אי אפשר לקבל אחריות בנושא זה.

פרשתנו עוסקת בהתנהגות ללא שמירה על מקדמי הבטחון. כאשר האמון נסדק בעקבות חשד של ירידה מוסרית - אף אם אי אפשר להוכיח זאת, הרי הבית אינו יכול להתנהל באווירה זו. כל קדושתו וחוסנו בסכנה, ובמוקדם או במאוחר יקרוס חלילה.

דרך מיוחדת ניתנה בפרשתנו להבהרת העניין, להסיר את עננת החשד או חלילה... והיא מהטובות אשר היטיב ה' לעם סגולתו.

מה נואלו אלו אשר אינם חוששים לסכנה. לצערנו האווירה הכללית המתירנית חוגגת, והתוצאות נוראות. בתים מתפוררים, אין אמון, סף הגירוי והפיתוי עולה בהתמדה וגורם לסטיות ועיוותים שלא נודעו בעבר. העתיד נראה קשה עוד יותר.

הבה נחזיק טובה למסלול שהוכיח עצמו, להמנע מלהחשף לשטף הפריצות.

לחיות ביושר צניעות ונאמנות.

(מתוך הספר עלי ברוש)