וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה(ח’, ג’)

להגיד שבחו של אהרן שלא שינה(רש”י, שם)
לאחר שמצוה הקב”ה את משה, לומר לאהרן לקיים את מצות הדלקת המנורה, ממשיך בכך אהרן כל ימיו. במשך שלושים ותשע שנים, מדי יום ביומו, מדליק אהרן הכהן הגדול את הנרות במשכן. על אף שגם בניו הכהנים יכלו לקיים את מצות ההדלקה, עושה זאת הוא מידי יום ביומו. על כך אומר רש”י בשם המדרש: “ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה”.

במבט פשוט נראה השבח תמוה. וכי מגיע לאהרן צל”ש על כך שלא שינה, הרי פשוט וברור שכך ינהג כל אדם? אלא ברור שהכוונה אינה כפשוטם של דברים. הכוונה היא שלאורך כל חייו, שלושים ותשע שנים, מידי יום בבוקר ובערב - הוא קיים את המצוה בכל השמחה הכוונה והתרגשות הלב, כפי שהיתה בפעם הראשונה!
יתירה מכך, כאמור, הרי המצוה של ההדלקה כשירה היתה גם בבניו אלעזר ואיתמר. אך מחביבות המצוה עשה זאת הוא בעצמו, ועל כך משבחו הכתוב.
סכנה גדולה אורבת לכל אדם, סכנת השיגרה. כאשר אדם עושה פעולה מסוימת פעם אחר פעם, היא עלולה להיות “אוטומטית”, ללא מחשבה וללא כל קשר פנימי אליה.
אם בכל שאר התחומים כך - כידוע בכל אותם מפעלים העובדים בשיטת “סרט נע”, כאשר כל עובד עושה אותה פעולה כל יום, הופך הדבר להיות אוטומט - וודאי שכך יהיה בקיום מצוות.
ברגע שאדם עושה דבר מתוך שיגרה והרגל, הוא עלול לאבד כל קשר למעשה עצמו.
לדוגמא - אדם שנפגע באחד מאבריו, והשיקום והריפוי ארכו זמן ארוך. הוא יֵדע להעריך היטב את משמעות המילים “תהיה בריא”, שנאמרים תמיד מתוך שגרת לשון. עבורו למילים הללו משמעות הרבה יותר עמוקה. אבל - אותו צעד קטן, או הושטת יד, שבזמן הפגיעה לא יכול היה לעשות ובתחילה שָמַח על כל פסיעה ותנועה שעשה - ככל שיחלים יפסיק לחוש כך. ויתרגל למצבו כאל דבר מובן מאליו. אזי גם תחלוף ההתרגשות והכרת הטובה לבורא, שנתן לו ידיים ורגליים בריאות ושלימות.
לכך נועדו ברכות השחר הנאמרות בכל יום, בהם האדם מודה לבורא על מאור עיניו, זקיפות קומתו, וכל יתר המתנות שקיבל מחדש.
ככל שנשכיל לְשַמֵר רגשות חיוביים אלו בלבנו,
תשתפר איכות החיים שלנו ללא היכר.

(מתוך הספר עלי ברוש)