מקובל ליחס ליהדות אופי של חומרה בגלל סייגים וגזרות, גדרות והרחקות. תמימים ומיתממים שואלים: האם עד כדי כך אין אמון באדם?

אלא, שאין כמו היצרן המכיר את מעשי ידיו. הבורא שברא את האדם על כל מערכותיו, יודע שבהתנגשות חזיתית מול היצר הרע, סיכויי העמידה של האדם הם כמעט אפסיים. לכן מדריכה היהדות את האדם: הימנע מהתנגשות חזיתית. עקוף! היסוג! ואפילו הימלט!

הנחיות ההלכה דומות לאלה הניתנות לאיש מודיעין היוצא לסייר מאחורי קווי האויב. תפקידו אינו לכבוש את אדמת האויב או להתגרות בו. הצלחת משימתו היא שובו בשלום, עם מילוי משימת המודיעין, בלי מגע כלשהו עם האויב. גם רב חובל המשיט את ספינתו באזור בו מצויים קרחונים, אינו מעונין "ללמדם לקח". הוא דרוך לגלותם בהקדם ולהתחמק ממיפגש איתם. הוא יודע שגם התחככות קלה בין ספינתו לבין קרחון עלולה להיות הרת אסון. שאיפתו היא להגיע ליעדו בשלום ולא "לנצח" את הקרחונים.

בתחילתו של כל יום אנו מבקשים בתפילה: "אל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון". כנראה שהנסיון והבזיון צועדים בדרך כלל צמודים... על כן מבקשים אנו מה' שיחסוך מאיתנו את המיפגש הישיר עם החטא. כל יהודי מצווה להתחמק מאותה זירת קרב שבה כמעט כל הנתונים הם לטובת האויב. הבחירה בהתחמקות, היא הנסיון שבו עלינו לנצח.

חיי המעשה היומיומיים פועלים בקביעות לפי עקרון ההרחקה. בטיחות בעבודה באתר בנייה אין פרושה אמבולנס וצוות רפואי במקום לטיפול בפועלים הנופלים מהפיגומים, אלא מערכת אמצעי בטיחות ונוהלי עבודה המבטיחים ששום פועל לא יפול. שגרתית ואפורה היא עבודתו של האחראי על הבטיחות באתר הבנייה. הוא עובר מפיגום לפיגום, בודק האם החיבורים מהודקים כהלכה, האם הותקן מעקה בכל הקומות וכדומה. כמה אפורה היא עבודתו בהשוואה לזוהרו של נהג אמבולנס הדוהר בילל צופרים וחולף על פני רמזורים אדומים, בהובילו פצוע מתאונת עבודה לחדר המיון. אך הכל מעדיפים את הצלחת עבודתו האפורה וחסרת הזוהר של הראשון, על פני פעולתו המרשימה של האחרון.

היצר הרע משול לשודד היושב על אם הדרך ומלסטם את הבריות. רב-כוח הוא וזרועותיו פלדה. לא יחלץ מאחיזתו אלא אחד מיני אלף ובנסי נסים. אלא שלמזלם של הולכי דרכים, שודד זה קטוע רגליים הוא, ואין הוא יכול לנוע ממקומו. די לו לעובר האורח להטות את דרכו ולשמור על מרחק בטוח, וע"י כך הוא ניצל מידיו. רק השוטים או החפצים להראות את כוחם, הולכים ישר ונופלים לידיו החמסניות של השודד.

במקרים רבים מאחסנים את חומרי הנפץ בתיבות פח הנתונות בארגזי עץ. הללו נתונים במבנה תת-קרקעי סגור היטב וממוקם במקום מבודד. הוא מוקף, במרחק כמה מטרים בגדר גבוהה. על הגדר מבחוץ שלטים ברורים: "סכנה, חומר נפץ. אסור לעשן!"

"האם אין זה קצת מופרז?"

כלל נקוט הוא שככל שממדי האסון, אם יקרה, חלילה, גדולים יותר, כן ינקטו אמצעי זהירות רבים יותר.

מה שטוב, הגיוני ומופעל בכל צבא מסודר, טוב הוא גם עבורנו במסגרת ההלכה. ככל שהחטא חמור יותר ותוצאותיו שליליות יותר, כן ירבו הסייגים סביבו, כדי להבטיח את הסיכויים שהאסון לא יקרה.

אינך יכול להתחכך בחטא ולצאת נקי. החכמה היא לשמור מרחק. דיני הצניעות מקיפים שטחי התנהגות רבים. הקפדה עליהם מרחיקה ממכשול החטא ומבזיונותיו. לא יכול היה אדם להגיע למצב שימכר לסמים אילו סירב, בעקביות ובעקשנות, "רק לטעום" את הסם בפעם הראשונה. ובכל זאת השוטים עומדים בתור באלפיהם כדי ליפול בפח.

עקרון זה של התרחקות מאיסור, לימדה אותנו התורה בהדגמה מפורטת בנושא הנזיר. היין, כידוע, משמח לב אנוש. ההלכה קבעה ליין שימוש במעמדים חגיגיים, כקידוש בשבת ובברכת נישואין וכאמצעי לקיים את שמחת החג. אך שתיית יין מעבר לגבול מסויים גורמת לאיבוד צלילות הדעת ואז עלולים לגלוש למעשים חסרי פיקוח. לאדם החושש שהיין יגרום לו לנפילה רוחנית, אומרת התורה לאסור על עצמו את שתיית היין על ידי קבלת נזירות על עצמו.

לא רק שתיית יין משכר תאסר עליו עם קבלת הנזירות, גם חומץ יין כלול באיסור. ולא זו בלבד, אלא אף ענבים לחים, ואפילו צימוקים יאסרו עליו באכילה, למרות שבודאי אי אפשר להשתכר מהם. יתירה מזו, אפילו חרצני ענבים וקליפותיהם אסורים לו. הכל יודעים שאי אפשר להשתכר ולאבד את צלילות הדעת מאכילת קליפות ענבים, ובכל זאת... אם אתה רוצה לוודא שאסון מסוים, חמור ונורא, לא יתרחש, עליך לבנות כמה גדרות, זו לפנים מזו ולשמור היטב על הגדר החיצונית. יש להתייחס למקרה כאילו חומר נפץ מונח לפתחנו.