ילד קטן המקבל סוכרייה אחת משקית מלאה סוכריות, אינו מאושר במתנתו. הוא רוקע ברגליו, מייבב וזועק. הוא רוצה 'עוד', הוא רוצה לקבל את הכול. הוא אף עלול להשליך בזעם את הסוכרייה שקיבל. שכן, השאיפה לקבל סוכריות נוספות מגמדת אצלו את הישג קבלת הסוכרייה האחת.
כך הם פני הדברים גם אצל המבוגר. כל אדם ניחן בשאיפה להגיע להישגים ולצבור נכסים. שאיפה זו יש בה צד חיובי. היא דוחפת את האדם ליצור, לבנות, לפתח את העולם ולנצל את האפשרויות הגלומות בו לתועלת האדם ולרווחתו. בד בבד עם השאיפה להישגים, נוצרת אצל האדם תחושה של חוסר סיפוק ממה שכבר נתון בידו.
האדם נדחף לעשייה מנקודת מוצא של חסר, יותר מאשר מנקודת מוצא של רוויה. בעטיו של החיפוש אחר הצלחות והישגים גדולים יותר, מאבד האדם את שמחתו בהישגיו העכשוויים. דברים שעד לפני זמן קצר נראו בעיניו כאתגרים גדולים, נראים עתה כפעוטי ערך, מפאת רצון חדש להישג נוסף וגדול יותר.
לנוכח העובדה שאין סוף לאפשרויות שהעולם מעניק לאדם, לא יקנן האושר בלבו של השאפתן, שהרי לעולם הוא לא יגיע לסיפוק מלא. להיפך, רצונו הולך וגובר ככל שהוא משיג יותר. רצף זה של הישגים ושל תחושות חסר הבאות בעקבותיהם, אינו מותיר לאדם פסק זמן להתבונן במבט חיובי על מה שכבר רכש ולנסות להפיק ממנו הנאה מלוא חופניים.
לתופעה של חוסר שביעות הרצון של האדם קיימת סיבה נוספת הנעוצה בתהליך התפתחותו. כאשר תינוק נולד, הוא מוגבל מבחינה גופנית ושכלית יחסית למבוגר. מוגבלות זו יוצרת מצב המחייב את החברה הסובבת אותו לפעול למענו בחום ובאהבה, גם בלא שיבקש זאת. השפע המוענק לתינוק ולילד בהתמדה, יוצר בו תחושה עמוקה שכך הוא סדר העולם, ולדעתו, מצב זה צריך להימשך לאורך כל ימי חייו. גם בבגרותו של האדם, למרות שכבר נשלמה התפתחותו הגופנית והשכלית, הוא אינו מצליח להשתחרר מהרגלו הילדותי, ועדיין הוא סבור שהכול צריך להינתן לו על ידי אחרים. האדם אינו מסוגל לעמוד על הניגוד הקיצוני בין מצבו הקודם, בתקופת ילדותו, כאשר יבב באפיסת כוחות, לבין מצבו הנוכחי. בן מאומץ, שהעניקו לו כל טוב בחייו ועתה הכרתו כבר בשלה ובוגרת- לא תגיע עוצמת הכרת הטובה שלו לזו של אסיר ששוחרר ושוקם. זאת משום שקשה לאדם להשתחרר מהתחושה שהכול "מגיע לו" מאביו-מאמצו.
יחסינו להורינו אינו שונה מיחסו של הבן המאומץ לאביו-מאמצו. הורינו טרחו ועמלו עבורנו במשך שנים, האכילונו והשקונו, דאגו לבריאותנו, להשכלתנו ולנוחותנו, הוציאו בעבורנו סכומי כסף גדולים על חשבון רווחתם האישית, והם ממשיכים לדאוג לנו גם בבגרותנו. למרות זאת, מעטים מאיתנו חשים מחויבות רגשית ושכלית להכיר טובה להורים. הדבר נובע מהעובדה שהורגלנו לקבל מהם, והרגל זה הפך אצלנו ל'טבע שני'.
אותה תחושת 'מגיע לי' היא אחת הסיבות שבשלה קשה לאדם להגיע לסיפוק מלא. האדם חש שהדברים הניתנים לו הינם שלו משכבר הימים, וכשם שהוא אינו חש בצורך להביע תודה מעומק לב לכל אלו המעניקים לו, כך הוא גם אינו חש בלבו פנימה תחושת מילוי, והאושר והסיפוק הם ממנו והלאה.
קיימת סיבה נוספת, חשובה ושורשית, לחוסר הסיפוק.
חייו של האדם קשורים בקשר בל יינתק לשאיפותיו הרוחניות. המעניין הוא שדווקא חברת השפע היא שחשפה נקודה זו. בתקופות שבהן שררו בעולם עוני ומחסור, היתה האנושות שקועה בחתירה בלתי פוסקת להגיע לרווחה כלכלית. נדמה היה לאנשים שאם לא ייאלצו לעבוד שעות רבות ביממה בתנאים מפרכים, אם ידורו בדירות מרווחות בערים מפותחות, אם המדע והטכניקה יתפתחו ואם הרפואה תתקדם - כולם יהיו מאושרים!
והנה, להפתעתו של כל מתבונן, הגיעו תושבי חצי הכדור המערבי לרווחה כלכלית שלא היתה כמוה מימות עולם, אך למרות כל זאת, לאדם אין נחת ואין שמחה. צעירים שלא חסר להם מאומה, החלו לחפש את אושרם האבוד, והם נאחזים בכל ניסיון קלוש, מתוך תקווה שאולי הוא יעניק טעם לחייהם. בני עשירים, שכל צורכיהם מצויים להם בשפע, בורחים ל"ארץ החלומות" באמצעות סמים. תנאי דיור משופרים וסעודה דשנה דיים להשקיט... פרה ברפת, אך לא את רוח האדם.
המציאות הוכיחה שהגורם המסוגל למלא את ליבות בני אדם ברגשות סיפוק ואושר, הגורם שיכול להלהיב את לבם ולעורר את התרגשותם - מצוי מעבר לתענוגי העולם הזה. לעתים, די בקורטוב אמת הטמון באידיאל כלשהו, כדי שאנשים רבים יירתמו לפעול למענו בכוחות אדירים. הקומוניזם, שבשעתו משך רבדים רבים ממיטב האנושות - סוד כוחו היה טמון בחזון הצדק החברתי שהציבו הדוגלים בו. הנטייה לצדק איננה תולדה של חושים או של תהליכים ביו-כימיים המתרחשים בבשר ודם. נטייה זו נובעת מגדלות נפשו של האדם. לכן, אפילו קורטוב אמת מסוגל להעניק סיפוק לנפש ולגרום לה אושר זמני.
אולם לא די לה לנפשו של האדם בניצוץ קלוש ועכור של האמת. היא כמהה לאמת השלמה. כל עוד לא תגיע הנשמה לאמת זו, היא לא תמצא מרגוע.
לעומת זאת, כאשר האדם זוכה להכיר מקרוב את האמת, נפשו מתמלאת במבוע של אושר והוא חש תחושה מוכרת, מעין תחושתו של בן השב לבית הוריו לאחר תקופה ארוכה, שבה הוא נותק משם.