נאמר במדרש: "שני אלפי שנים קדמה התורה לבריאת העולם".

במסכת שבת (דף פ"ח ע"ב) הגדירו מלאכי השרת את התורה כחמדה גנוזה, הגנוזה תשע מאות שבעים וארבעה דורות לפני שנברא העולם.

חשוב להבין, באותו זמן עדיין לא נבראו השמים והארץ, ועדיין לא היו לא דור המבול ולא יציאת מצרים. ואם כן, באותם דורות שטרם הבריאה, כיצד נכתבו בתורה מאורעות אלו המתוארים בפרשיות השונות לפני שהתרחשו?

בהקדמתו לתורה הרמב"ן מנחיל יסוד חשוב הקשור למהותה של תורה:

לפני בריאת העולם, התורה היתה כתובה ברצף של אותיות, ללא חלוקה למילים. האותיות היו מתחלקות לפי ההבנה למילים המורות על שמותיו של ה'.

ואמנם, כך כתוב על בצלאל, בונה המשכן, שידע והכיר את כל סוגי צירופי האותיות של שמותיו של הקב"ה, הכתובים בתורה, לא כתיבות שלמות אלא כצירופי אותיות, והשתמש בהם כדי ליצור את המשכן וכליו, בדומה לקב"ה שיצר את העולם על ידי שימוש בשמותיו.

בעת מסירת התורה למשה רבינו בהר סיני, הניח הקב"ה רווח אחר שש האותיות הראשונות בספר התורה, ונוצרה המילה: ''בראשית''. משה רבינו חזר וקרא מילה זו בספר התורה של ה'. אחר שלש אותיות הבאות שוב הקב"ה הניח רווח, ואמר את המילה: ''ברא'', ומשה רבינו חזר עליה. במעמד מתן תורה הניח ה' רווחים בין האותיות, כדי ליצור מילים המכילות את המצוות והמאורעות.       

עניין זה מתבאר בפירושו של הגאון מוילנא לשמונת הפסוקים האחרונים של התורה.

פסוקים אלו פותחים במילים: "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'". נשאלת השאלה: מי כתב פסוקים אלו? אפשר משה חי, וכתב: 'וימת שם משה?'

מבארת הגמרא: אמר ר' שמעון: עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך (בשמונה פסוקים אלו) הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע'.

וביאר הגר"א שבשמונה פסוקים אלו הקב"ה לא פיסק את אותיותיהן, ומשה העתיקן ללא חלוקה למילים. וזו הכוונה שמשה רבינו כותבן בדמע, שפירושו מעורבב, כמובא בפסוק: 'מלאתך ודמעך', כלומר, שהתרומה והחולין מעורבים זה בזה.

כשמשה רבנו כתב על פי צירופי האותיות לשמותיו של הקב"ה, לא היה הפסוק נקרא: 'וימת שם משה'. רק לאחר מיתתו של משה פסקן יהושע על פי ה', כפי שפיסק משה רבנו את כל התורה. התורה נכתבה ע"י משה בדרך הנסתר והסוד, ועל ידי יהושע בדרך הנגלה, כפי שהיא מסורה בידינו לדור דור.

גם בתורה, כפי שנמסרה לנו עם החלוקה למילים, קיימות עדיין דרכי קריאה פנימיות, כדי למצוא את כל הצפון בה, וכדברי הזוהר המפורסמים: "לית לך מילי דלא רמיזא באורייתא". אין דבר בעולם שלא רמוז בתורה.

הגאון מווילנא כותב:

"כי כל מה שהיה, הווה ויהיה עד עולם, הכל כלול בתורה, מבראשית עד לעיני כל ישראל (סיום ספר דברים). ולא הכללים בלבד, אלא אפילו פרטיו של כל מין ומין, ושל כל אדם בפרט, וכל מה שאירע לו מיום הולדתו ועד סופו, וכל גלגוליו, וכל פרטיו ופרטי פרטיו".

התורה היא מפת העולם לכל חלקיו ופרטי פרטיו.

הרמב"ן בהקדמתו לתורה, כותב: "וכבר אמרו רבותינו: חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן נמסרו למשה רבינו. וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה, הכל נכתב בתורה בפירוש או ברמיזה בתיבות או בגימטריאות או בצורת האותיות הכתובות כהלכתן או המשתנות בצורתן, כגון, הלפופות והעקומות וזולתן, או בקוצי האותיות ובכתריהן".

הרחיב את הדברים רבנו משה קורדובירו (הרמ"ק):

"ידיעת סודות תורתנו הקדושה הוא על ידי הצירופים, והגימטריות, והתמורות, וראשי התיבות, וסופי התיבות, ותוכי האותיות, וראשי פסוקים, וסופי פסוקים, ודילוג אותיות וצירוף אותיות... ועניינים אלו נשגבים ונעלמים וסודם נשגב, ואין בנו כח להשיגם לרב העלמם, ועל זה נאמר: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".

בדברי הרמב"ן והרמ"ק התגלה שמלבד צורת הקריאה המקובלת של רצף מלים בלשון הקודש, קיימות בתורה דרכי קריאה נוספות פנימיות, הפותחות בפנינו את שערי התורה ומגלות את הצפון בה. דברים אלו הם הבסיס להבנה שהכל כתוב בתורה.

נתמקד באחת מצורות הקריאה שכתב הרמ"ק, והיא: דילוגי אותיות. ידע עצום מתגלה במילות התורה, כאשר הקריאה נעשית בשיטת ה"דילוגים", לקריאה זו ישנם ארבעה כללים ברורים, נביא שניים מהם:

א. הבסיס לדילוג חייב להיות שווה וקבוע. לדוגמא, אם הבסיס לדילוג בין האות הראשונה לשנייה הוא ארבע אותיות, חייב לחזור דילוג זה של ארבע אותיות גם בין האות השנייה לשלישית, וכן הלאה.

ב. בשיטת הקריאה בדילוגים, חייב להיות קשר רעיוני בין הכתוב בטקסט, לבין המסר שהתגלה עתה בשיטת הדילוגים.

בדרך קריאה זו התגלה בתקופתינו חומר רב מאוד, שפתח את ליבם של אלפים, שקיבלו סיוע לכך שהתורה היא מן השמים.

ספר תורה שחסרה בו אות אחת, או יתירה בו אות אחת, הוא ספר תורה פסול, כמובא בגמרא במסכת עירובין (י"ג ע"א):

"וכשבאתי אצל רבי ישמעאל שאלני: בני מהי מלאכתך? אמרתי לו: 'לבלר (סופר) אני'. אמר לי: 'בני, הווי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמיים היא, שמא אתה מחסיר אות אחת או מייתר אות אחת, נמצאת מחריב את כל העולם כולו".

לאור דברנו, ניתן להסביר את דברי הגמרא בדרך נוספת. בחסרון אות אחת בתורה, אף שמשמעות המקרא אינה משתנה כמעט, הקריאה בדילוגים הבנויה על מספר מדויק של אותיות – משתבש. ומכיון שספר תורה זה חסר בדרך קריאתו, ואין אנו יכולים לגלות בו את צפונות התורה, הרי הוא פסול כי ספר תורה שאינו מפת העולם – פסול הוא.

בברכת התורה אנו מברכים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", לא נאמר ונתן לנו את "התורה", אלא ונתן לנו את "תורתו". התורה מעצם מהותה היא של הקב"ה, כולה שמותיו של ה'. הבורא עשה עמנו חסד ופיסקה למילים, ומסר לנו את דרך קריאת המצוות, כדי שבעזרתן של מילים אלו נוכל לגדול ולהתקדש. ומכאן החובה להודות ולהלל בכל יום על כך שהקב"ה הסכים לתת לנו את התורה שלו ולהתאימה אלינו. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל - ברוך הוא!

על המחקר המדעי של הרמז בדילוג השווה ("דילוגי אותיות"),

ראה באתר "צופן בראשית": http://www.torahcode.co.il