נקודת השיא במחלוקת יעקב לעשו היתה ההתמודדות על ברכותיו של יצחק אבינו. לכאורה, ראוי היה שיעקב אבינו, "איש תם יושב אהלים", יזכה באהבת אביו ויקבל את הברכות מלכתחילה. הפסוקים מלמדים אותנו על מציאות שונה, המעלה תמיהות רבות:

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב" (בראשית כ"ה, כ"ח). ובהמשך: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי ואוכלה, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (שם כ"ז, ד).

לנוכח פסוקים אלו נשאלות שאלות רבות, וביניהן:

א. כיצד ייתכן שיצחק אהב את עשו, וכי לא ידע מיהו עשו בנו?

ב. "כי ציד בפיו", אומר רש"י: "ושואלו, אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן". הייתכן כי בשל שאלות משונות אלו, החליט יצחק אבינו לאהוב את עשו? ועוד, מה היתה כוונת עשו עצמו בשאלותיו המשונות?

ג. מדוע בִּכֵּר יצחק לברך את עשו על פני יעקב אחיו?

ד. מדוע מנעה רבקה מעשו את הברכות, אם אביו הועיד אותן עבורו?

התבוננות בשורשי הדברים, מציגה בפנינו מהלך אשר כל פרטיו נקבעו מראש בתכנית האלוקית. יצחק אבינו ידע היטב מי הם בניו. שאלותיו של עשו בעניין מעשרות התבן והמלח, לא היו מסוגלות להטעות אותו. אך היו בשאלות אלו מסר ברור וכוונה נסתרת.

התבן והמלח, תכונה משותפת להם. כשלעצמם הם אינם נחשבים כאוכל. התבן - נטול טעם לחלוטין, ואינו ראוי למאכל. המלח - רווי מאד בטעם, עד שאינו ראוי למאכל. מחמת תכונות אלו אין השניים נחשבים כאוכל, והם פטורים ממעשרות.

אמנם אין למאכלים אלו ערך עצמי, אך הם מסייעים לאוכל אחר, ומשביחים אותו. התבן - שומר על החיטים, והמלח - נותן טעם במאכלים. עשו גרס, שיש לחייבם במעשרות. כששאל עשו: "היאך מעשרין את התבן ואת המלח?" עשו החליט שהם חייבים במעשרות, שהרי הם מועילים למאכל אחר, אך אולי שיעורם הוא פחות מעשירית, שהרי בסופו של דבר אין להם ערך עצמי (על פי המהר"ל).

ניתן להסביר שעשו ראה בתבן ובמלח משל. בשאלותיו בעניין המעשרות הוא העביר לאביו מסר סמוי. וכך הוא אמר: יודע אני, שאין לי ערך עצמי, "איש שדה" אנוכי, העובר עברות חמורות. בנוסף לכך, מכרתי את הבכורה בעד נזיד עדשים, והפסדתי את זכות העבודה בבית המקדש. אולם מכיוון שנולדתי עם יעקב מהאמהות עצמן, משול אני לקליפה הדבוקה לפרי ומסייעת לו, בדומה לתבן ולמלח המסייעים למאכל אחר. אם כך, ברכני נא אבי, כמסייע ליעקב.

על כך נאמר: ויאהב יצחק את עשו, על שהתוודה על מעשיו, והכיר בדרגתו האמיתית, שהוא רק כקליפה המסייעת לפרי.

בידיו של יצחק אבינו, היו שמורות שתי ברכות.

הברכה האחת: ברכת אברהם, שהיא ברכה להקמת העם היהודי, לקבלת התורה ולירושת הארץ. ברור שברכה זו שייכת ליעקב. ויעידו על כך הפסוקים :

ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו... וא-ל שד-י יברך אותך ויפרך וירבך, והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך, אשר נתן אלוקים לאברהם (בראשית כ"ח, א'-ד').

הברכה השניה: ברכת העולם הזה, ככתוב: ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש (שם כ"ז, כ"ח).

ברגע שעשו התוודה לפני יצחק אבינו והכיר בעובדה שהוא רק כקליפה המסייעת לפרי, רצה יצחק לחזק את הקשר בין עשו ליעקב. כוונתו הייתה להעלות את הקשר ממדרגת פרי וקליפה, לדרגת שותפות, כעין 'שותפות יששכר וזבולון'. בכך התכוון יצחק להשיג שתי תועלתיות. האחת, עבור יעקב הזקוק ל"קמח", והשנייה עבור עשו, שיזכה להיות כזבולון בהחזקת התורה.

זו הסיבה שהביאה את יצחק אבינו להעביר את ברכת העולם הזה לעשו. כוונתו הייתה שעשו יספק את צרכיו הגשמיים של יעקב, ובדרך זו יישאר עשו מחובר לאמת בצורה מחייבת.

רבקה לעומתו, קבלה את דבר ה' מבית מדרשו של שם: 'שני גוים בבטנך... ושני לאומים ממעיך יפרדו" (שם כ"ה, כ"ג), שני האחים ילכו כל אחד לדרכו, ואין הם ראויים לשותפות זה עם זה. ואדרבא, נחרבה רומי - ירושלים קיימת, נחרבה ירושלים - רומי קיימת (מדרש אגדה בראשית כ"ה).

בנוסף, כאם האמונה על חינוך הבנים והטיפול בהם, הכירה רבקה היטב את תכונותיו של עשו. היא ידעה שרע ומר יהיה גורלו של יעקב, אם הדאגה לצרכיו תהיה נתונה בידיו של עשו. עשו אינו מכיר כלל בערך לימוד התורה, והוא עלול לדרדר את יעקב לחרפת רעב. רבקה הבינה שהנאמר לה ע"י שם 'ממעיך יפרדו', מתייחס גם כלפי ברכתו של יצחק, ועליה לדאוג שגם ברכת העולם הזה תעבור לידיו של יעקב.

המחלוקת שבין יצחק ורבקה הוכרעה בידי שמים. שיטתה של רבקה התקבלה, והברכות עברו ליעקב אבינו. הסכם השותפות נוצר בתוך עם ישראל עצמו - 'יששכר וזבולון'. יששכר יושב ספון באוהלו ועוסק בתורה, בעוד זבולון, המכיר בחשיבות לימוד התורה לקיום העולם, שמח ביציאתו למסחר כדי לפרנס את אחיו, כדבר הפסוק "שמח זבולון בצאתך" (דברים ל"ג, י"ח), כבר ביציאתו למסחר הוא שמח למרות שעדיין לא סחר במאומה. מדוע? כי "יששכר באהליך" - מכיר הוא את ערך לימוד התורה של אחיו.

היתכן שיצחק אבינו שגה? וודאי שלא! שתי השיטות אמת.

שיטתה של רבקה התאימה למציאות העכשווית - להווה. ואילו שיטתו של יצחק אבינו מתאימה לאחרית הימים, כדברי הפסוק: "ועמדו זרים ורעו את צאנכם, ובני נכר איכריכם וכורמיכם" (ישעיהו ס"א, ה). באחרית הימים יכירו כולם בערך התורה ובערכו של עם ישראל. עם ישראל - יהיה כולו כיששכר, והעמים - כזבולון.