הבריאה עצמה מחייבת שאותו אלוקים שברא את העולם, ידריך את ברואיו כיצד לחיות בעולם זה.
הדבר דומה לאסטרונאוט הטס בחללית ומתרחק מרחק רב מכדור הארץ. כל אותה עת הוא ממשיך להיות קשור למערכת בקרה הנמצאת בכדור הארץ ומנחה אותו בדרכו. אם לפתע מתנתק הקשר עם כדור הארץ, תחושתו של האסטרונאוט היא איומה. הוא מנותק ואינו יודע כיצד להמשיך לפעול. לנוכח תחושה זו, הוא מתאמץ בכל כוחו לחדש את הקשר. והנה, לשמחתו, הניסיון עולה יפה, ושוב הוא שומע את קול מפקדו. מה גדולה היא שמחתו. באותה שעה הוא חש שניצל ממוות בטוח ושב אל החיים.
חיי היהודי משולים לטיסת חלל בכיוון הנגדי. נשמתו ירדה מגובהי מרומים אל גופו המצוי בעולם הזה. היא שוגרה לכאן כדי למלא תפקיד. האדם זקוק להוראות ממפקדו במרומים, שיורה לו את הדרך במשך כל זמן 'טיסתו' בעולם. הדרכה זו ניתן לקבל רק באמצעות המצוות, אשר בלעדיהן יתנהלו החיים כריחוף עקר בחלל, שוטטות חסרת טעם במרחבים בלתי מזוהים. במקרה כזה, האדם עלול לחוש תחושה איומה של ייאוש, דכדוך ודיכאון. התורה בונה את הקשר בין הבורא לנברא. נוסף לכך, היא מחזקת את קשרי הידידות בין הנבראים עצמם. המצוות מתוות דרך ובונות עולם של חסד, של הענקה הדדית, של התחשבות ושל בניין משותף. הקשר הנוצר באמצעות המצוות הוא קשר של קיימא, מאחר שהוא ניזון ממערכת קבועה המותאמת לקיומו של העולם כולו. מערכת זו מחייה את היקום ומאפשרת את המשך תפקודו. המצווה מקשרת את האדם עלי אדמות עם המקור שלו בעולם הרוחני. כל החיים הם השתנות תמידית ממצב למצב, מיחס ליחס. כשאדם מרגיש כי בכל המצבים ובכל היחסים הוא קשור במקור הווייתו – הדבר מרומם אותו.
מצוות התורה רבות ומגוונות. הן פרושות על כל תחומי החיים ומקיפות את ההווייה כולה. בכל מצב ובכל מישור אנו נפגשים במצוות התורה המדריכות ומכוונות את דרכנו. התורה, כשמה כן היא, הוראה לדרך החיים. היא מלמדת אותנו בכל עת את הדרך אשר ילך בה האדם ואת המעשה אשר יעשה. יש בה הוראות לכל אדם מישראל מעת שנכנס לעול המצוות ועד יומו האחרון עלי אדמות. התורה מלמדת כיצד לנהוג במעונו הפרטי של כל יהודי ויש בה אף מצוות הקיימות בבית המקדש ובמשכן. נאמרו בתורה מצוות ואיסורים הנהוגים בשבתות ובמועדים, ולעומתם, מצוות רבות חלות גם בימות החול.
היקף זה נובע מעצם מהות התורה. הקדוש-ברוך-הוא כתב לנו בתורתו (ויקרא י"ח, ה'): "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". משמעות הדברים היא, שהחוקים והמשפטים ניתנו כדי לכוון לאורם את החיים. המצוות אינן משמשות כתוספת לצד החיים, אלא הן הוראות המלמדות אותנו כיצד לחיות על פי רצון ה'.
זאת ועוד, נפש האדם מושפעת עמוקות מהמצוות המעשיות שהוא מבצע. המעשים שעושה האדם, מלבד היותם ביטוי של פנימיותו, יש ביכולתם להשפיע על פנימיות נפשו ועל רגשותיו. האדם מורכב מגוף ונפש. שני מרכיבים אלו קשורים זה בזה בקשר הדוק ומהווים יחדיו חטיבה מושלמת הקרויה 'אדם'. כל אחד משני מרכיבים אלו משפיע על שותפו. כשם שנפשו של האדם משפיעה על מעשיו ועל התנהגותו, כך מסוגלים מעשי האדם להשפיע על נפשו ועל אישיותו, לטוב ולמוטב.
השפעתם של המעשים על הנפש היא חזקה ומכרעת יותר מהשפעתן של מילים או של הסכמות שכליות. חינוך הכרתי רגשי, ואף טיפוח עצמי של מחשבות ורגשות, אין בכוחם להשפיע באותה מידה שבה משפיעים מעשים ופעולות. באמצעות המעשים האדם מחדיר לתוככי נפשו ערכים מקודשים. רק המעשים, בהיותם יציבים ומוחשיים, מסוגלים לרומם ולקדש את האדם בקדושה בת-קיום, קדושה תמידית ויציבה.
בעולם החינוך מקובלת זה מכבר הדעה שלא ניתן לחנך באמצעות הסברים ותיאוריות בלבד. החינוך היסודי דורש פעילות של החניך, עשיית מעשים בפועל. רק באופן זה ניתן להשיג הישגים ממשיים בתחום החינוכי.
התיאוריה ההגיונית ביותר, אם היא חסרת בסיס מעשי, תרגול שוטף ופעילות, ערכה הממשי הוא מועט. היא לא תוכל להשיג את מטרותיה, כי חסר לה שלב היישום. לעומת זאת, פעילות ועמל הם אמצעי ההקניה הטובים ביותר של המחנך. בתרגול חוזר ונשנה חודרים הדברים לאישיותו של החניך והופכים לחלק מזיכרונו, מנפשו ומאופיו.
עיקר עניין המצוות הוא לבטא את האמונה שבלב, להעלות את הנשמה ולרומם את הנפש, אך קיומן הוא דווקא בפעולות מעשיות, פשוטות לכאורה. טעם הדבר הוא, שרגש ערטילאי שאינו בא לידי ביטוי במעשים, הוא חסר ערך ועצמה, לעומת רגש היוצא אל הפועל. הביטוי המוחשי של מה שמורגש בלב, הוא המשלים את הדברים. גם מי שיש בליבו אהבה לה' יתברך, אהבה וכיסופים עצומים, אין אהבתו שלמה כל זמן שאינה באה לידי ביטוי במעשים.
השפעת המעשים על נפש האדם מתבטאת גם בכך שהמצוות מוסיפות ערך רוחני בכל שטח בחיי הגוף. העולם הגשמי והעולם הרוחני, שהם בעצם הגוף והנשמה, צריכים להיות מאוחדים. אחדות זו נוצרת באמצעות קיום המצוות. כל מצווה משפיעה על הגוף, וכן להיפך, בכל פעילות גופנית יש לתת מקום לנשמה.
קיום רצוף ומתמיד של מצוות התורה מביא להתקדשות מהותו. כל רגשותיו, נטיותיו ויצריו של האדם מתקדשים ומיטהרים. אדם המקיים את המצוות, מקדש את הטבע, מטהר את יצריו ומכוון את ישותו אל אלוקיו, שהוא מקור הקדושה.
קיום המצוות אינו 'פולחן דתי' בצד החיים המשפחתיים-חברתיים-משקיים. החיים אינם מחולקים בין סקטור של חולין לסקטור של קודש. זוהי תפיסה נוצרית ולא יהודית. אין פירוד בין חיי האדם לבין מצוות התורה. להיפך, המצוות מלוות אותנו דווקא לתוך החיים, והבריאה כולה קשורה אל בוראה על ידי קיום המצוות.
הדרך להגיע ליעד עליון זה לא תושג אם יתנכר האדם לדרישות גופו או ייאבק בצרכיו היסודיים. אדרבא, אנו מצווים לשמור על בריאות הגוף ולא להסתגף. עלינו לאכול במידת הצורך, להקים משפחה ולנהל אורח חיים חברתי תקין, ועם זאת, תמיד נקוט בידינו הכלל הגדול: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". על המעשים החומריים להתנהל בהתאם לחוקי התורה ומצוותיה, מתוך מגמה שהם יהוו מסגרת לקיום המצוות ולקדושה שתשרה על כל מעשינו.
הרשם עכשיו!
