המאפיין הראשי של המין האנושי הוא יכולתו וגם חובתו לבחור את דרכו. על האדם לפעול על פי שיקול דעתו ולא להיסחף אחר כוח הזרימה של מניעים תאוותניים. בנקודה זו בא לידי ביטוי ייחודו של האדם על פני יתר ברואי תבל.

בעלי החיים אינם בעלי בחירה. הם חיים את חייהם על פי מסלול קבוע ופועלים בהתאם לנטיותיהם הטבעיות. ה' חנן את החיות ואת הבהמות במערכת חושים, המכתיבה להם כיצד לפעול וכיצד להגיב לנוכח תופעות שונות. הכרת מערכת חושים זו לעומקה מסייעת לצפות מראש, ברמת הסתברות כמעט ודאית, את כל צעדי הבהמה או החיה.

ברום הבריאה ניצבים מלאכי מעלה, משרתי מרום. הם אינם בעלי גוף ואין להם "נטיות גופניות". המלאכים משוללים רצונות עצמיים, אולם גם לכן אין להם את סגולת הבחירה. אין להם יצר רע המבקש להניאם מלמלא את חובותיהם, אין גורם המפריע להם בעבודתם הרוחנית. לכן, הם ששים ושמחים לעשות את רצון קונם, והם פועלים בשלמות במישור שעליו הופקדו.

מעלתו הגדולה של האדם היא שניתנה בידו אפשרות בחירה. הבחירה היא אחד הגילויים הבולטים של צלם האלוקים הטבוע באדם. כשם שהקדוש ברוך הוא עושה הכול ופועל כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה יעשה ומה יפעל, כך גם האדם מסוגל לפעול בהתאם לרצונו העצמי, גם מול יצריו המתנגדים למהלכים אלו. אדם שאינו מודע לכוח הבחירה שניתן לו ממרומים, מאבד את סגולתו העיקרית כאדם. במקום לפעול כרצונו ולשלוט על יצריו, הוא הופך לנשלט. במקום להיות מנהיג על גופו, הוא מונהג על ידי היצרים, כפי שמונהג על ידם בעל חיים.

חשוב להדגיש: גם מי שנרתע מכובד האחריות, ביודעו שבחירתו עשויה לחרוץ את גורלו, והוא מחליט שלא להחליט, לאמיתו של דבר, הוא כבר בחר את דרכו בחיים. כוחות גופו יעשו את שלהם וישלטו עליו. החל מאותה שעה שבה ויתר האדם על עליונותו כאדם, הוא מסור לחלוטין בידי יצריו ודחפיו, שעקרונית אין בינם לבין יצרי הבהמה ולא כלום.

בחירה זו מוטלת על האדם כל עוד נשמת רוח חיים באפיו. גם אם בחר האדם ברע, הוא אינו אבוד ועדיין הוא מסוגל לבחור בטוב. המאבק הוא תמידי ובלתי פוסק. גם אם נהג האדם בתבונה ובחר בטוב, עדיין אין הוא רשאי לשקוט על שמריו ולנוח על זרי דפנה. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נ"ב, א')- ההתמודדות נמשכת גם אצל אדם רוחני, והיא מתרחשת בנקודה גבוהה יותר מאשר בעבר.

האדם, נזר הבריאה, מצוי בתוככי מלחמה תמידית. מוטל עליו לנצח, להבקיע את ביצורי האויב הרוחני ותמיד להתקדם הלאה במסע ניצחון מול חיילות היצר המעוניינים למגרו.

מצד נשמתו, האדם ישר מיסודו, ומשום כך, נשמתו חפצה להידבק בבוראה, שהוא מקור הישרות. אולם נשמה זו שוכנת בגוף חומרי אשר בו יצרים וחולשות, ועליהם נאמר (בראשית ד', ז'): "לפתח חטאת רובץ". בין שני יסודות אלו נערכת התמודדות בלתי פוסקת. תפקידו של האדם להגביר את היסוד הרוחני באישיותו ולהסיר את הגורמים המפריעים לנשמה לפעול מתוך ישרות טבעית, כפי שעשאה האלוקים. על האדם אפוא למנוע מצב שבו ישלוט הגוף על הנשמה. ואכן, זהו מרכז עבודתו הרוחנית של האדם בעולמו.