אין היום אדם שלא שמע על שכבת האוזון המחוררת, על גזי החממה המציפים את האטמוספרה ועל העלייה בטמפרטורות המשבשת את מהלך התרחשויות הטבע בכל רחבי תבל. לצד תהליכים אלו, מתרחשות תופעות מקומיות הנובעות אף הן מהזנחה סביבתית רבת שנים, כמו זיהום מקורות המים. יצירת מפגעים ללא התחשבות בנזק שהם גורמים לאדם ולסביבה - החל ממכוניות הפולטות עשן מזהם וכלה באנטנות המפיצות קרינה סלולרית - הם חלק מתהליך זה. את הרשימה העגומה ניתן לחתום בתופעות שהנזק הטמון בהן מתגלה רק בטווח הרחוק, כמו כריתה בלתי מבוקרת של יערות הגשם, הכחדה של בעלי חיים נדירים ובזבוז משווע של משאבי טבע יקרים.

האם די בפיתוח טכנולוגיות חדשניות, כגון מכוניות סולריות, דלקים בלתי מזהמים ומחזור פסולת, כדי לפתור את הבעיה?

מומחים רבים סבורים שכדי לשים קץ להרס הסביבה אין די בשינוי טכני. נחוץ גם שינוי תודעתי. סגן נשיא ארה"ב לשעבר, אל גוֹר, הכריז בעת שקיבל פרס נובל לשלום על חלקו בהגברת המודעות הסביבתית: "עלינו להתעלות מעל לנקודת המבט האנושית הצרה, ולאמץ צורת חשיבה רוחנית המשקיפה על טובת האנושות והעולם כולו". לדבריו, האתוס האגואיסטי-חומרני, שבמרכזו ניצב האדם הפרטי ותשוקותיו החומריות, חייב לפנות את מקומו להשקפת עולם רחבה יותר הלוקחת בחשבון את טובת הכלל ואת הצרכים ארוכי הטווח של המין האנושי.

אכן, דברים כדרבנות. ברם, גור עצמו לא הסביר מנין ילמד האדם את ה"חשיבה הרוחנית", ואף לא סיפק למאזיניו כלים מעשיים כדי להתעלות מעל לאגואיזם הטבעי הטבוע בו.

כמו מומחים אחרים, סבור גור, שהמוּדעוּת הסביבתית והחקיקה האקולוגית שבאה בעקבותיה, היא פרי החשיבה המודרנית שהתפתחה בעשרות השנים האחרונות. רק אז הבין האדם כי חשוב לשמור על עולם החי והצומח ולהגן עליו מפני נזק. קודם לכן, כך מקובל לחשוב, עשה האדם ככל העולה על רוחו בלי להיות ער לעובדה כי הוא כורת את הענף שעליו הוא יושב. התרשמות זו נשענת על העובדה שבתרבויות העולם קשה למצוא דוגמאות לחקיקה אקולוגית בתקופה הקודמת למאה השנים האחרונות.

ובכן, יש לנו חדשות. עיון במקורות היהדות מגלה תפיסה אקולוגית מתקדמת להפליא. מבחינות מסוימות היא אף עולה בהיקפה ובעומקה על זו של התנועה המודרנית למען איכות הסביבה. תפיסה תורנית זו אינה מסתפקת בנקיטת צעדי עונשין כלפי עברייני סביבה, אלא היא מתחקה אחר השורשים האנטי מוסריים והאנטי חינוכיים של הזיהום האקולוגי ועוקרת אותם מן השורש. לא זו בלבד שהתורה מכילה את התיעוד הקדום ביותר בעולם לחקיקה "ירוקה", אלא היא אף כוללת רעיונות חדשניים שהעולם הכללי התוודע לקיומם רק בעשרות השנים האחרונות. האם ייתכן שהמפתח לעולם ירוק יותר מסתתר דווקא בארון הספרים היהודי?

אחד מרעיונות היסוד החשובים בתחום התכנון העירוני המודרני הוא רעיון ה'רֵאוֹת הירוקות'. כלומר, הקפת העיר בטבעת של צמחיה מוריקה ומרעננת. מי שנחשב להוגה הרעיון הוא אנגלי בשם אֶבֶּנעֶזר האווּרד. בשנת 1898 הציג הלה חזון של עיר מסוג שונה ובלתי מוכר עד אז: עיר מתוכננת מראש, ששטחה מוגבל, והיא מוקפת בחגורת ירק. הוא גם הציע להפריד בין אזורי מגורים לאזורי תעשיה, רעיון שבאותם ימים נחשב מהפכני ויוצא דופן. האוורד האמין כי התושבים שיתגוררו בעיר אשר תיבנה על פי המתכונת שהציע, יהיו מאוזנים ושלווים. זו תהיה תופעה שתמנע את התפתחותם של תחלואים חברתיים שנפוצו בערים הוותיקות.

מפתיע להיווכח כי רעיונות כה הגיוניים הוצעו רק בשלהי המאה התשע עשרה. העיר הראשונה בעולם המבוססת על עקרונות אלו לצ'וורת (Letchworth) הוקמה בשנת 1903, כיזמה פרטית של קבוצת אוהדים שתמכו בהשקפותיו של האוורד. רק באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת נעשו רעיונותיו לנחלת הכלל והפכו לחלק שגרתי מהתכנון העירוני המודרני.

כאמור, שלושה יעדים מרכזיים עמדו לנגד עיניו של האוורד: מניעת התפשטות בלתי מבוקרת של השטח העירוני, יצירת הפרדה ברורה בין אזורי תעשיה לאזורי מגורים וחיזוק המגע בין תושב העיר לעולם הטבע באמצעות הקפת העיר בפארק שיהיה נגיש לכל אדם.

את האוורד מעלים על נס כאיש חזון, שהשכיל לראות ולהבין דברים שבני זמנו לא הבינו. אולם, מסתבר, שהיה מי שהקדים אותו! דגם עירוני הדומה להפליא למודל המודרני שלו, כבר מופיע בתורתנו הקדושה. בספר דברים (פרק ל"ה) מצווים בני ישראל לייחד ערים מיוחדות למגוריהם של בני שבט לוי. על פי הכתוב צריכה כל עיר לכלול שתי טבעות שתקפנה את החלק המיושב של העיר: טבעת פנימית שרוחבה 1,000 אמה (500-600 מטר), המכונה 'מגרש', וסביבה טבעת חיצונית נוספת ברוחב 2,000 אמה (1,000-1,200 מטר).

לצורך מה נועד ה'מגרש'? רש"י על פי המשנה במסכת עירובין דף ל"ג, מסביר: "מקום חלק מחוץ לעיר סביב, להיות לנוי לעיר. ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה". במינוח מודרני היינו מכנים שטח זה כ"שמורת טבע". הטבעת החיצונית נועדה לצורך שדות וכרמים ולשאר השימושים העירוניים.

בהלכה מבואר כי מעמדם של שטחים אלו הוא מוחלט. הם אינם ניתנים למכירה ואי אפשר להסב אותם לשימושים אחרים. עוד מבואר, שאמנם תבנית זו מיועדת לערי שבט לוי, אך היא אמורה לשמש כבנין אב לכל הערים הנבנות בארץ ישראל.

נקל להבחין כי טבעת ירוקה זו, המקיפה את העיר היא דו-תכליתית: היא מונעת "צמיחה" בלתי מבוקרת של השטח העירוני, מה שקרוי בשפה המודרנית "זחילה אורבנית", והיא גם מבטיחה את הקשר בין תושב העיר הכלוא במגדלי בטון, זכוכית ופלדה, לעולם הטבע החי והפורח. קשר שלפי תפיסת היהדות נחוץ לאיזונו הנפשי של האדם.

ממקורות אחרים אנו עומדים על תקנות נוספות שנקבעו במטרה לשמור על איכות חייהם של יושבי העיר. לדוגמה, תקנה האוסרת הקמת מפעלים הפולטים עשן וריחות רעים ממערב לעיר, במקום שבו הרוח הנושבת תעביר אותם לכיוון העיר. תקנה אחרת אוסרת להקים בסביבות ירושלים מכל צדדיה מפעלים הפולטים פיח, שכן הוא יגרום לכיעור חומות העיר.

בעיה נפוצה העומדת בראש סדר היום האקולוגי, היא סוגיית הזיהום הסביבתי. בעיה זו התחדדה ביתר שאת בעקבות מספר מקרים שקיבלו תהודה בינלאומית, כמו פרשת ה'אקסון וואלדז'. זוהי מכלית נפט ענקית שעלתה על שרטון במפרץ אלסקה ופלטה לים עשרות מיליוני ליטרים של נפט גולמי וגרמה נזק אקולוגי. אסון טראגי אחר התרחש בעיר בופאל שבהודו, שבו נספו אלפי בני אדם, כאשר תקלה במפעל כימי שחררה לחלל האוויר ענן גז רעיל.

מקרים מסוג זה ודומיהם מעוררים שורה של שאלות עקרוניות, כגון: האם האדם אחראי למפגעים שהוא מותיר בשטחים ציבוריים? האם ניתן להגביל את השימוש שהאדם עושה בשטחו הפרטי, כאשר שימוש זה מפריע לשכנים?

מתברר, שחז"ל כבר נתנו את דעתם לשאלות אלו והתייחסו אליהן בהרחבה. לדוגמא נזכיר את קביעתו של הרמב"ם (הלכות שכנים פרק י"א, הלכה ו'), שלפיה האדם חייב להרחיק מביתו כל דבר הגורם נזק לשכניו, אלא אם כן מחלו השכנים והסכימו לנוכחות המפגע. לכלל זה יש יוצא מן הכלל. קיימים ארבעה סוגי מפגעים שיש בכוח האדם למחות נגדם, גם אם בתחילה הסכים לקיומם: עשן, אבק, ריח רע ורטט. גם אם בתחילה מחל השכן, הרי שבהמשך מתברר, שהמפגע מציק מאד וקשה מאד לגור בסביבתו. מיותר לציין שאלו נמנים עם הבעיות העיקריות שאיתן נאלץ להתמודד תושב עיר מודרנית.

הרמב"ם מוסיף שכל אדם זכאי ליהנות משקט בלי שיוטרד ממעשי שכניו. מסיבה זו הוא רשאי למנוע מהשכן לעסוק בחצרו בעבודה המושכת לסביבה עורבים או ציפורים אחרות הגורמות רעש.

קביעה זו עמדה ביסוד פסק הלכה במקרה מעניין שהובא להכרעתו של הריב"ש (ר' יצחק בר ששת - מגדולי ההלכה בספרד ובצפון אפריקה בתחילת המאה הי"ד). יהודי תושב העיר קסטיליה התלונן נגד שכנו שהפעיל בביתו מכונת אריגה, וזו גרמה לכותלי הבית לרטוט. להגנתו טען השכן כי זכותו לעשות בביתו כרצונו. הוא הוסיף שהעברתה של מכונת האריגה למקום אחר תהיה כרוכה בהוצאות מרובות. הריב"ש הכריע לטובת המתלונן, ואגב כך קבע כלל בעל חשיבות רבה לענייננו: "אין לאדם רשות למנוע נזק ממנו לעצמו על ידי גרימת נזק לזולת".

הדוגמאות שהובאו עד כה הינן מיעוט זעיר מן ההלכות וההנהגות הבאות להבטיח חיים תקינים, נעדרי נזקים ובעלי הרמוניה חיובית וטבעית. החכמים הדריכו את האנשים המתגוררים סמוך זה לזה לחיות באופן שהאחד לא יזיק לשכנו או לסביבה כולה.

חז"ל לא הסתפקו רק בדאגה לסביבתו הפיזית של האדם. הם מהווים חלוצים גם בתחום האקולוגיה הרוחנית.

לפי התפיסה היהודית זכאי כל אדם לחיות בסביבה הרמונית שבה לא יהיה נתון ל"הפגזה בלתי פוסקת" של תעשיית גירויי יצרים. כולנו יודעים היטב עד כמה התקשורת, הספרות, הקולנוע והטלוויזיה ועוד מציפים את הסביבה שלנו באלימות, בפשע ובמחזות הרס מכל הסוגים והגוונים. כל דבר ששוחק את סף הרגישות המוסרית, שפוגע בסביבה המוסרית ומחליש את ההתנגדות הפנימית לרוע, הוא סוג של זיהום תרבותי המסוכן לא פחות מגז רעיל.

המסרים התרבותיים השליליים הללו מחלחלים עמוק אל תוך הרבדים הפנימיים של הנפש ומזהמים את מי התהום של נשמת האדם. הם משפיעים על התת-מודע ומעצבים בדרכים נסתרות את האישיות. כפי שמדע האקולוגיה לימד אותנו - הנזק המיידי לא תמיד גלוי לעין. החומרים הרעילים מצטברים במשך שנים לפני שממדי הקטסטרופה מתגלים.

נוסף לכך, חשיפה בלתי מבוקרת למסרים הגלויים והסמויים של חברת השפע מחזקת באדם את הצד האגואיסטי, הרואה רק את צורכי עצמו. אדם כזה עלול להיות מסוכן לא פחות מהחור באוזון או מסופת 'אל-ניניו'. הוא עלול לרמוס כל ערך שיעמוד בדרכו ויתעלם מכל שיקול מוסרי שיפריע לו במימוש מאוויי ליבו.

הבה נתאר לעצמנו ילד הגדל בסביבה רוחנית בריאה ומאוזנת. המזון הנכנס לפיו נקי מחומרי הדברה רעילים, האוויר שהוא נושם צח ונקי ויפי הטבע נשקף מכל עבר. לא פחות חשוב מכך הוא המזון הרוחני העשיר ב'ויטמינים' חיוביים שהוא סופג בנפשו. הוא מוקף אנשים המקיימים אורח חיים המתאפיין במעשי חסד ונתינה, שליטה עצמית והתחשבות בזולת, צניעות והסתפקות במועט. מרב הסיכויים שהוא עצמו יפתח אישיות בריאה ואכפתית.

מכאן המסקנה: אם קיים מכנה משותף בין החור באוזון, הקרחונים הנמסים ואפקט החממה הגלובאלי, קיים גם מכנה משותף בין הגורמים הרוחניים השונים. זהו הגורם האנושי. בסופו של דבר, שורשי הנזק האקולוגי בעולם הם החשיבה האנוכית, תאוות הבצע והמידות הרעות. בעיית הזיהום הגלובאלי לא תיפתר רק באמצעות מעבר למנועים חשמליים או בזכות טכנולוגיית מחזור חדשנית. נחוצה גם מודעות מוסרית עמוקה. רמז לכך אל גור בדברו על חשיבה רוחנית, אולם הוא לא הציע מקור שנשאב ממנו חשיבה זו. הפתרון למכלול כולו נמצא בדברי חז"ל.

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון", מספר המדרש, "נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן. אמר לו: ראה מעשי כמה נאים תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך".

קו ישיר מחבר בין הקלקול הרוחני לנזק הגשמי. הבה נשמור על העולם שקיבלנו ונשאירו צח ונקי, קדוש וטהור, כביום היבראו.