אם לא נתחשב במקרים קיצוניים, נוכל לקבוע כי הורים אוהבים את ילדיהם! מצד שני, אם נהיה כנים עם עצמנו, נגלה כי אנחנו כועסים כאשר אחרים פוגעים בנו. מכאן, שמקורו של הכעס הוא במידת הגאווה. ועתה, נשאלת השאלה: אם אנו אוהבים את ילדינו, מדוע אנחנו כועסים עליהם, כאשר אינם עומדים בציפיותינו?

במחשבה ראשונה, אנו כועסים על ילדינו כדי להעמידם על טעותם. כעס זה הוא חינוכי, וללמדם בא, כי אין אנו שבעי רצון מהחלטתם הערכית. בכעסנו אנו מבקשים להורות להם מהי הדרך הערכית, הרצויה והנכונה. כאשר ילדינו משקרים, אנו כועסים עליהם כדי לחנכם למידת האמת, ומתוך ש"הורים אוהבים את ילדיהם", הרי שכעס זה מתוך אהבה הוא בא, וממעיין טהור הוא נובע.

אך מה נעשה, שמתברר שאין זו התמונה השלמה. במקרים רבים כעסם של הורים על ילדיהם מקורו בתסכול. שקריו של הילד מלמדים אותנו כי לא הצלחנו להנחיל לו את ערכינו. שקריו של הילד מטילים צל על מעמדנו כמחנכים ופוגעים בתדמיתנו העצמית. פגיעה זו היא שמעוררת בנו את מידת הכעס.

אמור מעתה – אם שקריו של ילד זר מכעיסים אותנו, שקריו של ילדנו יכעיסונו שבעתיים, כי פגיעתו בנו הינה כפולה ומשולשת. בשקריו שבאמצעותם הוא מנסה "להרוויח" שלא ביושר, הוא פוגע באמוננו ומטיל ספק ביכולותינו החינוכיות.

ההצלחה החינוכית מסיבה לנו נחת מאותן סיבות. כהורים מבקשים אנו בעבור ילדינו את הטוב ביותר. מכיוון שערכינו המוסריים נחשבים בעינינו כטובים ביותר, מבקשים אנו להנחילם לצאצאינו. הצלחתנו בהנחלת ערכים מסיבה לנו נחת. נוסף לכך, היא מעידה על יכולותינו החינוכיות, וככזו היא מטפחת את גאוותנו. אלא שאליה וקוץ בה.

הצלחתה של ההנחלה הערכית נמדדת בנכונותו של הילד לנהל את חייו על פי הערכים שהנחילוהו הוריו. כאשר הילד מצוי בסביבת הוריו, יתכן שינהג על פי ערכיהם מתוך הכבוד שהוא רוחש להם, ולא מתוך הצלחתם להנחילו ערכים. ההצלחה החינוכית נמדדת, כאשר המחונך נוהג על פי ערכי המחנך, גם כאשר זה האחרון אינו מצוי בסביבתו. ככל שיתרחק המחונך מסביבת המחנך, כך תתעצם הצלחתו החינוכית, עת ינהג המחונך על ערכי המחנך.

למעשה, כדי לבחון את ההצלחה החינוכית באופן מושלם, נדרשים אנו להוסיף למשוואה זו נתון נוסף.

גם אם הילד נוהג על פי ערכי הוריו, עדיין אין בכך כדי להורות על הצלחתם. עדיין נותרה בעינה שאלת המחיר. כשם שהצלחתה של תרופה בתנאי מעבדה, אינה מבטיחה את הצלחתה בתנאים רגילים, כך היצמדותו של המחונך לערכי מחנכיו בתנאים סביבתיים נוחים, אינה מהווה עדות להצלחת הנחלתם. כדי לבחון את ההצלחה החינוכית, יש להטיל את המחונך לסביבה שתבחן את יכולתו אם יוותר נאמן לערכיו, נוכל לרשום כי הצלחנו בחינוך.

מבחן החינוך האמיתי ייערך רק כאשר יסתלק המחנך מן הזירה. ככל שיתעצם הניגוד בין המחונך לסביבתו, כך יהפוך מבחנו לאמיתי יותר. מחנך שדמותו מוטבעת במחונכיו, יתלווה עימם לכל אשר ילכו. ליווי זה כוחו רב ועצום, ומסוגל הוא להציל את המחונך מכישלון.

הערכתו של המחונך למחנכו והערכתו של הילד להוריו, הן שתקבענה את הצלחתנו החינוכית. הצלחה חינוכית אינה נמדדת בהקניית ערכים תיאורטיים, טובים ככל שיהיו, אלא בהטמעת דמותו של המחנך בנפש המחונך.

הכעס לנוכח כישלוננו החינוכי, מקורו בעובדה כי דמותנו החינוכית, המלווה את ילדינו, לא הצליחה במשימתה. תסכול זה הוא המוליד בנו את הכעס.

במקום לכעוס, יכולים אנו לנסות ולהעצים את אישיותנו, עד שהיא תלווה את ילדינו, והם ייקחוה לכל מקום שבו יצעדו בנבכי החיים.