עבודת הקרבנות שבבית המקדש הינה מן הדברים העומדים ברומו של עולם. עמוד העבודה הוא אחד משלושת העמודים שעליהם מושתת העולם: תורה, עבודה וגמילות חסדים. חז"ל העידו (תענית כ"ו, ב') כי אלמלא הקרבנות לא נתקיימו שמים וארץ. בזכות כפרת הקרבנות ירושלים הפכה להיות מוקד של שמחה לישראל, עד שהעיר הונצחה לעד כ"יפה נוף, משוש כל הארץ".

אכן, למרת שיודעים אנו שמעלתם של הקרבנות הינה גבוהה מאד, לא נודעו לנו הטעמים להלכות קרבנות, מפני מה קרבן פלוני שחיטתו בצפון והאחר בדרום? מפני מה העולה באה רק מן הזכרים ואילו החטאות באות מן הנקבות?

אלא, שלאחר שהוחדרה בנו ההכרה כי הקרבנות מכלל החוקים הם, מצוות שלא נמסר לנו טעמן האמיתי, נמסרו בידינו מחכמים קדמונים  כמה מפתחות שעל פיהם בכוחנו לבנות את גישתנו לנושא הקרבנות.

חובת ההתבוננות בסוגיה זו מתבקשת לאור הדברים החוזרים ונשמעים בנביאים ובכתובים. שבהם נקרא העם בהזדמנות מסויימת לחדול מלהביא קרבנות למקדש.

תמציתם של הקרבנות היא ההכנעה לרצונו של הקב"ה. עיקרם של הקרבנות טמונה בהשתעבדות מוחלטת של האדם לבוראו. מכאן, שאם אין מעשי האדם מונחים על פי הכרה זו אין בצע בקרבנותיו.

שורש המילים "קרבן" הוא "קירוב", בשפות אחרות משתמשים במקום המילה "קרבן" במילים שמשמעותן היא "תשורה". שינוי זה אינו מקרי. הוא נובע מתפיסה שונה לחלוטין בהסתכלות על נושא זה בין עמנו לאומות העולם.

עובד אלילים, על פי תודעתו, מגיש לאלוהיו, תשורה. הוא מקווה על ידי כך לפייסו, להיות עמו "ביחסים טובים", ובתמורה לזכות ליחס טוב ולשפע ברכה. היהדות דוחה גישה זו בשתי ידים. האלוקים אינו זקוק למתנות, הוא גם אינו חפץ בשוחד. הבורא העניק לנו את המצוות לתועלתנו בלבד, והן משמשות לנו כאמצעי לזיכוך ולעלייה רוחנית. לכן, עבור עובד ה' מטרת הקרבן היא הקירבה לבורא עולם .

עקרון בסיסי זה עולה מההתבוננות בקרבנותיהם של קין ושל הבל.

קין הביא מפרי האדמה. היה זה זרע פשתן שהוא פחות בחשיבותו. ההבאה של מנחה מעין זו מלמדת כי לא באה אלא כדי "לצאת ידי חובה". כך נוהג מי שחש עצמו כבעל הרכוש, כשמבין שכדי שרכושו יישאר בידו עליו להפריש חלק ממנו כדי לפייס את מי שמעליו. סבור הוא שבדרך זו יתפשר עם הבורא ויונח לו ולקנינו.

לעומתו הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, את העידית, הבאה זו נובעת מתחושת האדם המביא, שלו עצמו אין כלום והכל שייך לקב"ה. ברצון היה מקריב האדם את עצמו כקרבן. אולם מאחר שנטילת נפשו נאסרה עליו, והוא מצווה להשאר חי, הוא מקריב לבורא את מבחר קניניו.

עקרון זה עולה מהנאמר בתהלים (נ"א, י"ט): "זבחי אלוקים רוח נשברה". אם מבין האדם עקרון זה, הרי קרבנותיו עשויים להיות מכשיר עצום להתקרבות אל הקב"ה. ואילו בהעדר גורם הכניעה מן הקרבן, עדיף שלא יקרב, באשר אז כל התפיסה של הקרבנות היא מעוותת.

תזכורת בוטה לעקרון זה ניתנה בפי שמואל הנביא בדבריו אל שאול המלך. כאשר נלחם שאול בעמלק כמצווה עליו מפי הגבורה, הותיר מנכסי האויב צאן ובקר כדי לזכות בזבחים לה'.

רום שיעור קומתו של שאול נשגב מהשגתנו. לבטח ידע שאול מה רבה פעולתם של הקרבנות להשפיע שפע וברכה לכל העולמות. לבטח הוא חש גם בצורך עמוק להודות לקב"ה על הנסים שהפליא עם העם במהלך מלחמתו בעמלק, וביקש באופן זה לבטא את הכרת תודתו לה'. אך למרות כל זאת, פונה אליו שמואל הנביא בשם ה', בביטוי חריף: "מאסת את דבר ה'". שמואל הנביא לימד כי הציות לקול ה' עדיף על הקרבנות: "הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים" (שמואל-א', ט"ו, כ"ב). בהעדר צייתנות מוחלטת לדבר ה', מתערבת במעשים גם דעת האדם עצמו, וגורם זר זה פוסל אותם לגבוה.

בין כל הקרבנות, ייחד הכתוב חשיבות לקרבן המנחה. בקרבן זה. הבא מקמח החטים, מצוי ביטוי שכמותו לא נמצא בקרבנות אחרים. התורה אומרת (ויקרא כ' א'): "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'". הביטוי "נפש", הינו חריג. מובא ברש"י בשם חז"ל: לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה ? עני! אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו".

התורה מגלה חיבה מיוחדת כלפי העני וקרבנו. בשל מיעוט אמצעיו הוא קרוב לבוראו ורחוק מן החטא. גם אם העני חטא בשגגה, טהרתו קלה יחסית. לפיכך נאמר בקרבנו, הוא קרבן העוף (א', ט"ז): "והסיר את מוראתו בנוצתה והשליך אותה". מדובר בהסרת הפסולת כולה ובהשלכתה החוצה. מעשה זה מסמל את היחס לעני. די קל לאותו נכה רוח להשליך מקרבו כל מחשבת אוון ולחדש בקרבו לב טהור.

אולם כל אלו עדיין אינם מגיעים לדרגת מי שהוא מדלי הדלים. בקרבן מנחתו של זה נאמר: "ונפש כי תקריב". לא זו בלבד שהוא מטהר את נפשו מכל סיג ופסולת, אלא שאת נפשו הוא מקריב כליל לה'. קל לו יותר להתקרב לבוראו, ולפיכך נאמר בקרבנו (ב', ג'): "קודש קדשים מאשי ה'", לרמוז שקרבנו חביב מכל אשי ה' שפורטו לפני כן.

עיקרו של הקרבן בהכנעה ובשפלות הרוח של מקריב הקרבן. לא בבקר וצאן חפץ הקב"ה, אלא בהכנעה וברצון של האדם המבקש להתכפר. שחיטת הקרבן והקרבתו צריכים להחדיר לתודעת האדם את התחושה הרצויה.

בתוככי האדם מתחולל מאבק תמידי בין כוחות הגוף – השואפים למילוי הרצונות הגשמיים, לבין כוחות הנפש – המבקשים להעלות את האדם מבחינה רוחנית. כאשר אדם חוטא, הוא נכנע לכוחות הגוף. תהליך זה גורם להגברת הכח הגשמי המצוי בתוככי האדם, ובד בבד הוא גורם להחלשת הצד הרוחני המצוי בקרבו.

הבהמה, שהאדם מקריב על גבי המזבח, מסמלת את הכח החומרי, הבהמי שבאדם. כאשר הקרבן נשחט לשם אלוקים, וכאשר דמו נזרק על המזבח ובשרו מוקטר לאלוקים, הדבר מהווה ביטוי לרצונו של האדם המקריב להחליש את הבהמיות המצויה בקרבו, לקדש את גופו ולהעמיד גם את יישותו הגשמית לשירות הבורא. הקרבת הקרבן מלווה בתהליך מחשבתי, המבטא נכונות פנימית לעשיית צעדים אלו של התקרבות, של הטהרות ושל זניחת הרדיפה אחרי נהנתנות. בכך מתקרב האדם לבוראו.

זו הסיבה שבגללה הוכיחו הנביאים קשות את מביאי הקרבנות שליבם לא תאם את מעשי ידם. כך פותח ישעיהו הנביא את דברי נבואתו (א, י"א): "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". מי שסבור שבהקרבת שור או שה יפייס את בוראו ועל ידי כך יורשה לו להמשיך בחטאיו, שוגה שגיאה חמורה. אם זוהי התפיסה מוטב להימנע מקרבנות. לנוכח העובדה שעיקר הקרבן בהכנעת הלב של האדם המקריב, ודאי שהיא מושגת ביתר קלות אצל העני. מטבע הדברים ליבו של הדל נשבר ורוחו שפלה, ולכן הוא יכול בנקל להביע את עצמו באמצעות קרבנו.