אם הטיעון היה מופנה רק כלפי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, היה מקום לטעון כי חוסר הזדהות זה נובע מחוסר הזדהות עם צורת מאבקו של העם היהודי על ארץ ישראל. מה שכמובן אינו נכון! אולם העובדה שתופעה זו קיימת גם בהקשר ליום הזיכרון לנספים בשואה, מוכיחה שלא זו הסיבה. היהדות החרדית איבדה בשואה את טובי בניה. מיליוני יהודים יראים ושלמים, ובנות ישראל, צנועות וחסודות, עלו על המוקד. האם ניתן לומר על אדם שקרוביו הרבים נהרגו בשואה, שאינו מזדהה עם יום הזיכרון לזכרם?

נראה, שהסיבה לחוסר ההזדהות עם הטקסים הרשמיים נובעת מסיבה שונה לחלוטין.

יסוד היסודות של תורת ישראל כתוב בפסוק (שמות י"ט, ו'): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". הקדוש ברוך הוא בחר בנו להיות אור לגויים. למען מטרה זו נתן לנו הקב"ה את התורה, שממנה אנו לומדים את כל אורחות חיינו. בתורה כלול הכול - מצוות והנהגות טובות, השקפות ודעות ישרות. איננו צריכים ללמוד מאומה מחוקי העמים ומהנהגות שאומות העולם בדו מליבן. יהודי צריך לבחון כל רעיון, האם הוא מתאים לדרך המסורה לנו מדור לדור.

רעיון ההנצחה של אירועים מופיע בתורה. כמעט כל החגים בלוח השנה היהודי הם זכר לאירועים שאירעו בעבר הרחוק. פסח - זכר ליציאת מצרים, שבועות - זכר למתן תורה, סוכות - זכר לענני הכבוד. חז"ל תיקנו לנו ימי זיכרון לאירועים עצובים בתולדות האומה: תשעה באב, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז וצום גדליה. בימים אלו אנו מקיימים את מצוות התשובה. הצום הוא אחד מדרכי התשובה, ואנו אומרים סליחות וקינות שמטרתן לקרב את האדם לבוראו.

בשום מקום איננו מוצאים ביהדות תקנה שמטרתה היא חיזוק הזיכרון ההיסטורי בלבד. כל אירוע מנותב לעבודת ה'.

כאשר יהודי רוצה לשמור על זכרו של אביו המנוח, הוא אומר קדיש. בקדיש לא מוזכרת מילה על המנוח, אלא על כבוד שמים: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה". בקדיש, היהודי אינו 'מתייחד עם הנופלים', כי פעולה זו אינה מביאה תועלת לנפטר, ולכן, מקומה נפקד מן היהדות.

בכל בית כנסת ניתן לראות הקדשות על ספרי התורה, על הפרוכת ועל ספרי הקודש. הם נתרמו לעילוי נשמת אנשים שנעקדו על קידוש ה' בשנות הזעם וכדומה. זוהי הנצחה אמיתית. כשיהודי מתחזק ביראת שמים ומקיים מצוות לזכר אנשים שנהרגו בשואה, זהו מעשה שקיים לנצח.

אחד מגדולי ישראל, הרב יוסף שלמה כהנמן, היה רבה של העיירה פוניבז' שבליטא וראש הישיבה שם. בני משפחתו ותלמידיו נהרגו על ידי הנאצים, מלבד בן אחד שנותר לפליטה. בהגיעו לארץ, במקום ליפול ולהישבר, פנה הרב למשימת חייו הגדולה – להקמת ישיבת פוניבז', אם הישיבות בארץ ישראל. כאשר נערך טקס הנחת אבן הפינה לישיבה, היה זה בערב הקרב בין כוחותיו של רומל לצבא הבריטי. באותה תקופה היה נראה שהצבא הגרמני עומד בשערי ארץ ישראל, והסיכויים לבלימתו נראו אפסיים. עד אז לא נחלו הגרמנים אפילו כישלון אחד בשדה הקרב. באותו טקס ניגש יהודי לרב ואמר לו: "עוד שבועיים הנאצים פה, ואתה פותח ישיבה?" ענה לו הרב: "אני אפתח את הישיבה, ולכן הנאצים לא יגיעו".

כאשר נודעו ממדי השואה, והרב מצא את עצמו בודד בעולם, הוא המשיך להשקיע את כל כוחותיו ואת מרצו האדיר כדי להקים מחדש את עולם הישיבות. הוא תכנן להקים שמונה עשרה ישיבות, לזכר שמונה עשרה ישיבות ליטא שחרבו. במפעליו העצומים שכן זכה להקים, הקים למעשה מחדש את עולם התורה.

זוהי צורת הנצחה יהודית. ודאי שעלינו לזכור את ההיסטוריה. למעשה, אין אומה בעולם הזוכרת את ההיסטוריה שלה בצורה כה מדויקת. אבל על זכר ההיסטוריה להיות מנותב למטרה יחידה – לעלייה במעלות התורה והמצוות, למעשי חסד ולרוחניות.

זהו הניצחון האמיתי על הצורר. כאשר יהודי ממשיך להיות יהודי, כאשר הוא שב אל מורשת אבותיו מדורי דורות. כל בית כנסת, כל ישיבה וכל תלמוד תורה בארץ ישראל, לועגים לאוייב בבוז עמוק, כאילו אומרים: "אתה יכול להרוג מיליוני יהודים, אבל דבר אחד לא תצליח לעקור – את הרוח היהודית". מי שמסתכל על השואה במבט גשמי, רואה לפניו את נצחון הרשע. אולם מי שמסתכל על הדברים במבט תורני, רואה את נצחון הרוח. הרוח היהודית, האומה היהודית שאותה כה חפץ הצורר להעלים, היא חיה ונושמת, עולה ופורחת.

כך לגבי השואה וכך לגבי ההנצחה של חללי מלחמות ישראל. קיימת הנצחה של אומות העולם וקיימת הנצחה יהודית. ההנצחה של אומות העולם נעשית בקול רעש גדול על ידי טקסים רועשים. הנצחה יהודית היא הנצחה פנימית, שקטה, והיא נעשית בעיקר על ידי הגברת לימוד התורה ועשיית מעשים טובים למכביר.