למען האמת, הזדהות העולם עם כאבו של העם היהודי אינה חדשה לנו, היא זו שהעניקה לנו את מדינת ישראל על מגש קוצים לאחר השואה. היא אשר הביאה לרכבת האוירית במלחמת יום הכיפורים, רכבת שהצילה לדעת המומחים את ישראל מ"חורבן הבית השלישי".

צר לי, אבל אם חשבתם כי פסה לה שנאת עולם למשפחתנו הדוויה, והנה סוף סוף התקבלנו כשווים בין שווים במשפחת האומות. הנה בא לו דו"ח גולדסטון וטופח על פנינו במשב רוח מוכר וארסי, הקובע כי כרגיל אנחנו רוצחים, פושעי מלחמה, וחיילינו ולא מחבלי החמאס הם אלו שביצעו פשעים נגד האנושות (כאשר ה"חמאס" הוא חלק ממנה).

האם יש לכך הסבר?

הם אוהבים אותנו כשאנחנו סובלים, תומכים בנו כשאנחנו מפסידים, מנחמים אותנו כשאנחנו מבכים את מתינו. ברגע האחרון הם מושיטים יד, כדי שהמסך לא יירד. ההצגה חייבת להמשך. לכן, אסור לנו להצליח. לנצח. אנחנו צריכים להיות החלשים המוכים הבוכים והמתחננים. זה מה שמתאים לנו, לדעתם, וככה הם "אוהבים" אותנו.

מי שהיה ראש ממשלת אנגליה בין השנים - 1922 1916  הלא הוא דייויד לויד ג'ורג', ניסה לגעת בעצב הרגיש של האנטישמיות:

"מכל מיני הקנאות המשתוללים בטבע האדם, אין לך דבר כל כך מטומטם כמו האנטישמיות. לגבי הקנאים הללו אין היהודים כיום יכולים לעשות שום דבר אשר ירצה להם. אם הם עשירים, הרי הם נתונים לגזל. אם הם עניים הם נתונים לבוז. אם הם מצדדים במלחמה, הרי זה מפני שהם רוצים לנצל את מריבות הדמים של הגויים להנאתם. אם הם דורשי שלום, הרי הם או פחדנים מטבעם או בוגדים. אם היהודי יושב בארץ זרה הוא נרדף ומגורש ממנה, ומאידך אם הוא רוצה לשוב לארצו מונעים זאת ממנו".

אנטישמיות אי אפשר לנצח בטיעונים רציונאליים, כי היא דבר אמוציונאלי בלתי סביר. זו שנאה בלתי סבירה, שנאה תהומית תורשתית, העוברת בגנים מדור לדור. זו מחלה פאתולוגית כמו שכתב סארטר, שבעצמו היה אנטישמי. אבל יותר מכך, כמו יהודים רבים, הוא שנא את הקיצונים האנטישמיים.

אנחנו עם של סתירות, אומה של חוסר יציבות, החל ממזג האויר האזורי דרך מצב הרוח המזרח תיכוני וכלה במטוטלת ההיסטורית. אם לא הייתי פוחד מעינים עויינות ולא מפרגנות הייתי מעיז לומר שאנחנו עם לא נורמלי - ועל זאת גאוותי.