במדבר סיני מצווה הקב"ה את משה להבדיל את הלויים משאר העם, ולייחדם לעבודת ה': "קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם, והיו לי הלוים..." (במדבר ג', מ"ה).

לויים אלו נתייחדו לעבודת ה', ובני ישראל נצטוו לפרנסם בתרומות ומעשרות. הם חיו על חשבון משלם המיסים, לא הלכו לצבא ולא עסקו בלימודים כלליים. נכון... הם גם לא זכו לנחלה ושאר ההטבות, להן זכו בני ישראל עם כניסתם לארץ המובטחת, אתה יודע... זכויות וחובות.

וכך כותב הרמב"ם:"כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר: לא יהיה לכהנים הלוים, כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל, חלק בביזה ונחלה בארץ, וכן הוא אומר: בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בביזה".

בהמשך דבריו עומד הרמב"ם על הסיבה בגללה לא השתתפו הלויים בחלוקת התקציב הנדל"נית, וכך הוא מבאר: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל ה' שנאמר: ברך ה' חילו (במדבר י"ח, כ'). והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמר: אני חלקך ונחלתך" (משנה תורה לרמב"ם, זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י').

לויים אלו התייחדו כדי לשמר את המורשת היהודית הרוחנית, את ה-D.N.A. של האומה היהודית. שמירה זו מיוחדת לאלו שיקדישו את חייהם לשימורה ולהעצמתה. לשם כך נדרשו הלויים לוותר על מנעמי החומר, ולהיות קשורים לחסדיהם של אחיהם היהודים.

קיום הלויים מובטח, כל עוד יאמינו בני ישראל כי כדי לשרוד כאומה, לתורה הם צריכים. מתוך אמונה זו הם ישאו את הלוויים על כפיים ויכלכלו אותם. אולם ביום בו יחליט העם היהודי, כי יש לו אפשרות להתקיים גם ללא ה"ספרא", בכח ה"סייפא" בלבד, בו ברגע יהפכו הלויים ממשרתי ה' לנצלנים, ממורי דרך לסחטנים, מאנשי רוח למשתמטים.

האם היינו מצפים מלויים אלו לנטוש את תפקידם לעת כזאת? ההפך הוא הנכון. בעת כזאת נדרשים הלויים לעמוד על משמרתם, ולהגן על המורשת הלאומית במשנה תוקף. האם אין בעמידה איתנה זו, נגד הזרם, כדי לעורר התפעלות גם בלבו של מי שאינו חושב כמותם. לויים אלו מוכנים לשלם עבור תפקידם, לא רק את מחיר העוני, אלא גם את מחיר הניכור וההשפלה. דביקותם של הלויים בתפקידם, אינה נובעת מטפילות או מעצלנות. היא נובעת מאמונה רוחנית הקובעת כי קיומה של האומה תלוי בקיומה של תורת ישראל, ומתוך תחושה כי מגינים הם בגופם על תורה זו מסערות הזמן, מבית ומחוץ.

אה... שכחתי... אתה שואל מי הסמיך אותי להציב את הציבור החרדי במקומם של הלויים, נכון? ובכן, הסכת ושמע לדבריו של הרמב"ם, וכך הוא כותב:

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו, להבדל לעמוד לפני השם לשרתו ולעובדו לדעה את השם, והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה השם חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים".

ובכן יקירי, זו עמדתי! הלויים החדשים בחרו בלויה מרצונם, והם גם מוכנים לשלם את מחירה. ביטול קיצבאות הילדים לא צמצם את הילודה של שבט זה, והוקעתם בראש חוצות לא תרפה את ידיהם. לא מדובר בהשקפה של נוחות, מדובר באמונה.

הוכחה לעובדה זו ניתן למצא בעוצמת ההתנדבות של לויים אלו. כאשר אמונתם דורשת מהם זאת, ההתנדבות הופכת לאומנות. הם מובילים חולים לטיפול רפואי, הם רוכבים על קטנועים מצילי חיים, והם מוכנים לגרד כבישים במקום בו היו, חלילה, נפגעים, גם במחיר טיפולים נפשיים הכרוכים בכך - שלא נדע.

גם אם יושמצו הלויים החדשים בראש מהדורות החדשות, וגם אם יוטלו אל תוך מדורת השבט המודרנית, הם ישארו נאמנים לדרכם.