כשנודע לאברום קורניצר כי הפריץ אינו מעוניין להאריך עימו את החוזה לחכירת בית המרזח ממנו התפרנס, החסיר ליבו פעימה.

"מאין יבוא עזרי", אמר לעצמו, "הן כל פרנסתי ופרנסת אנשי ביתי מבית מרזח זה היא באה".

מששח את אשר על ליבו בפני זוגתו, ניסתה זו לנחמו: "מה לך דואג - אמרה - השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". אלא שאברום במקום לקבל את דבריה של זוגתו כמים צוננים לנפש עייפה, פירש את דבריה כדברי מוסר ותוכחה: "וכי יעלה על ליבך כי כופר הנני? מה לה לאמונה במקום זה? כעת צריכים אנו להשתדלות ולא לבטחון! וכי באמונה נקנה מזון לפי ילדנו?" סיים בהתרסה.

רעייתו שאשת חיל הייתה, והבינה כי אין לדון אדם בשעת כעסו, הניחה לו לפי שעה וכך עלה אברום על יצועו, בעוד שמחשבות ממחשבות שונות טורדות את מנוחתו. למחרת השכים קום והעיר את רעייתו. "ראי רעייתי היקרה" - אמר - "חשבתי על הדברים במהלך כל הלילה, והגעתי למסקנה כי הלא הקב"ה זן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ואם כן מה לנו לדאוג? אלא שהשתדלות צריך לעשות, אלך ואקבע פגישה עם הפריץ ומן השמיים ירחמו".

רתם אברום קורניצר את סוסו כשפניו אל העיר הגדולה. הוא מגיע למפתן חצרו של הפריץ ומבקש להיכנס פנימה. "זה אני אברום מבית המרזח... ברצוני לקבוע פגישה עם הוד מעלת הפריץ...", מבהיר הוא למשרתים את פשר הגעתו. משרתיו של הפריץ מעיינים בפנקס הפגישות וקובעים לאברום פגישה ביום שלישי אחר הצהריים של אותו שבוע.

ר' אברום כמעט ואינו עוצם עין. במשך הזמן שנותר עד לפגישה הגורלית כמעט ואינו מכניס דבר מאכל לפיו. רעייתו מנסה לעודדו: "אולי ניתן צדקה ונתפלל?" ומכיוון ששעת צרה היא לאברום ומייחל הוא להיוושע, נענה ברצון לבקשותיה המוזרות של רעייתו. מוציא אברום מה"בוידעם" את שלל קופות הצדקה, מניחן על שולחן השבת ומוזיל מכיסיו לתוך כל אחת מהן מספר פרוטות. רעייתו הנדהמת מביטה בחוסר אמון: בעלה? נותן צדקה? הלא אפשר למנות ביד אחת את מספר הפעמים שהוזיל מכיסו לקופת הצדקה, שמא שינוי התחולל בו? שמא נטרפה עליו דעתו? משסיים לתת מכספו לצדקה, התיישב אברום לקרוא תהלים מתוך דבקות נוראה, ואף נישק את ספר "רזיאל המלאך" בין פרק לפרק.

משנעמד על מפתן הבית, חיבק את המשקוף בחום ונישק את המזוזה שבע פעמים. השאיר הוראות אחרונות לבני ביתו לבל יפסוק חלילה פיהם "נשמת כל חי", שמא בידי סגולה זו להצליח את דרכו.

נרעש ונפחד מתייצב אברום קורניצר על מפתן ביתו של הפריץ, וזה למרבה הפלא פותח את דלתו בחביבות, מושיב את אברום ושואלו לרצונו. אברום מגמגם ובקושי מצליח לומר את אשר בליבו: "כבוד הפריץ... רציתי להמשיך... לחכור את... בית המרזח...". הפריץ מהנהן בחביבות: "ודאי אברום, רק התלוצצתי כשאמרתי כי ברצוני להעביר את המשרה לאדם אחר, ומכיון שמצאת חן בעיני אף אוזיל לך מעט את דמי החכירה, לך לדרכך ואלוקיך יהיה בעזרך".

ר' אברום שלא ידע כיצד להודות קם ממקומו הנהן קלות ויצא לדרכו שמח וטוב לב. – "אח... אח... כמה מוצלח אני - הרהר בליבו. במילים בודדות הצלחתי להעביר את רוע הגזירה, ולא זו בלבד אלא אף להוזיל את דמי החכירה, עלי לשוב לביתי לשמח את רעייתי למען תלמד להעריך כראוי את בעלה המוכשר, שאינו חת מפני איש. הנה, הבהרתי לו בכוח דיבורי לבל יהין לשוב לחשוב על רעיונות נלוזים מעין אלו שעלו בדעתו, ודאי מהיום ואילך לא יפגע יותר באף יהודי".

אברום נכנס לביתו מתיישב על הכורסה, את זוג מגפיו שולה הוא מרגליו ומשליכם למרכז המטבח כמנהג בעלי בתים חשובים, ומתחיל ללהג: "מזגי לי כוסית משקה רעייתי. עלינו לחגוג את ניצחונו של בעלך על הפריץ. שוקל אני בדעתי לעזוב את בית המרזח ואולי לשמש כעו"ד שכן גיליתי היום עד כמה כישרוני מבוזבז". אברום ממשיך ללהג ולצייר, כמיטב דמיונו הפורה, את המפגש בינו לבין הפריץ, וכיצד עלה בידו להשיב את המצב לקדמותו, ואף להוזיל מדמי החכירה. אכן, הנהנה רעייתו בהסכמה יש לך כישרון מיוחד, זהו כישרון לקבל סייעתא דשמיא ולתלות את ההצלחה בעצמך.

מבט קצר על דורנו. יהודי מחפש חניה בלב ת"א בשעות העומס, משרואה כי סיכוייו אפסיים, מרים הוא את עיניו לשמים וזועק: רבש"ע, אם אני מוצא חניה ברגע זה, מקבל אני עלי להניח תפילין מידי בוקר. משסיים לומר את תפילתו, לידו ממש יוצא רכב מחניה ומפנה לו מקום. לאחר שהלה משלים את החניה, מרים הוא שוב את עיניו, ואומר: "רבש"ע, תודה רבה! בסוף הסתדרתי לבד".