מהיכן מגיעה הפרנסה          

לפני כמאה שנה חקרו הפסיכולוגים פאבלוב הרוסי ותורנדייק האמריקאי כל אחד בנפרד, את התנהגותם של בעלי החיים. שניהם הגיעו למסקנה שניתן לגרום לבעל חי כגון כלב או חולדה להתנהג על פי התניה. למשל, הם בנו כלוב בו בכל פעם שהחולדה תסובב את הידית 3 פעמים יצא מזון מן הפתח, אך כשתסובב רק פעמיים תאלץ להישאר רעבה, לאחר מספר ימים הם שינו את אופן הפעולה ורק אחרי ארבע סיבובים הופיע המזון בפתח.

עד מהרה למדו החולדות שבכדי להשיג אוכל, עליהן לסובב את הידית במספר הסיבובים הרצוי.

ועתה, הבא ונעזוב את תוצאות המחקר של המדענים המכובדים ונתייחס לנקודת המבט של המחקר הזה מבעד לעיני החולדה החמודה.

אם 'נכנס' לראשה של אותה חולדה וננסה להבין מה עובר במוחה בעת הניסוי, בוודאי נמצא שהיא בטוחה בכך שכל אימת שהיא מסובבת את הידית, היא בעצמה גורמת לכך שירד לה מזונה "משמים". אך היא אינה מעלה כלל בדעתה שיש מישהו אשר באמת דואג לכלכל אותה, ומיטיבה רק מַתנֵה זאת בכך שתעשה מספר פעולות טכניות עם הידית בכדי שתוכל לקבל את מזונה.

עולמה של אותה חולדה אם כן, מסתכם בידית שמול אפה. היא בוודאי גאה מאד בחכמתה הרבה להצליח להביא טרף לפיה, "אין מה לעשות" היא לבטח מהרהרת בינה לבינה "אם עובדים יש אוכל ואם מתבטלים מתים ברעב".

צודקת לא?

רק נתון אחד חסר לחולדתנו: העובדה שהאוכל נמצא וממתין מעבר לדופן, ומישהו דואג יום יום למלאת את מאגריו מחדש.

כל מה שנותר לה לעשות הוא רק קצת השתדלות של סיבובי ידית...

וממוח החולדות נעבור בחזרה לעולמינו אנו.

אנחנו, כך על פי המשל של הגאון מוילנא, דומים לאותם בעלי חיים, עולמינו מסתכם בפעולות התכניות שאנו עושים פה ועכשיו, אך כלל לא עולה בדעתנו שיש מישהו שעינו פקוחה על הכל, והוא זה שדואג שיהיה פה בכלל מזון לכל היצורים הרוחשים על פני הפלנטה הקטנטנה שלנו. הוא גם נותן לנו חיים, בריאות, חוויות, ואפילו ריגושים אינטלקטואליים. כל מה שהוא דורש מאיתנו זו סך הכל השתדלות מכאנית גרידא.

רעיון מופלא זה מתומצת היטב בפסוק בירמיהו: "גדול העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם", עיניו של הבורא משגיחות על כל הקורה בעולם. אבל ההתפעלות הגדולה לא נובעת מעצם פלאי העולם המדהימים כשלעצמם, החכמה הגדולה שלו מתבטאת בכך שהוא מצליח להסתיר את התערבותו מעין האדם.

רבי חיים קנייבסקי מוסיף ומבאר זאת בספרו "טעמא דקרא" בשם אביו הצדיק רבי ישראל יעקב קנייבסקי זצ"ל: "והטבע באמת הוא נס, כלומר מעשה הקב"ה וגזרתו, ומה שהכל נשתלשל על ידי סיבה ומסובב ונראה טבעי, זה הוא עצמו גם כן נס, כלומר מה' יתברך והשגחתו הוא שיהא הכל נראה כהנהגה טבעית, כדי שיהא הבחירה חופשית אצל האדם, ונמצא שכל הנהגת ה' יתברך בעולם הוא נס בתוך נס, שהנס השני הוא שלא יהא ניכר הנס הראשון דהיינו ההשגחה".

רוצים דוגמא?

לפני מספר שנים עיין חוקר ניו יורקי בשם וארן ויוור בנתוני לשכת הסטטיסטיקה של עירו, והופתע לגלות נתונים מדהימים ומוזרים כמעט בכל תחום בו עיין.

ניקח נתון שולי לכאורה: מספר המקרים בהם כלב נשך אדם.

הסיבות המביאות לכך שכלב ישוך אדם בצורה כה חמורה עד שהדבר יובא לידיעת רשויות הבריאות נראות לכאורה מורכבות ובלתי צפויות מראש. למרות זאת בנתוני אותה שנה הגיע מספר התלונות על נשיכות כלבים בעיר ניו יורק לממוצע יומי של 72.6 מקרי נשיכות, שנה קודם לכן הממוצע היה 74.5, ובשנתיים שלפני כן ממוצע הנשיכות היה 73.6 ו- 75.3 בהתאמה.

אחד הדברים המפליאים והיסודיים ביותר בתורת ההסתברות הוא שהיא מאפשרת לנו להבין את העובדה המוזרה, שמאורעות אשר כל אחד מהם כשלעצמו הוא קפריזי ובלתי צפוי – מוליכים בכללותם להתרחשויות בעלות ממוצע יציב מאוד. אבל האומנם מאפשרת לנו תורת ההסתברות להבין זאת? כיצד יודעים הכלבים בניו יורק כי מילאו את מכסת הנשיכות היומית שלהם? כיצד יודע הכדור במשחק הרולטה שעל מספר אפס להופיע בממוצע אחת לשלושים ושבעה סיבובים כדי שהמשחק יוכל להמשיך בפעילותו?

כיצד זה שכל לשכות הסטטיסטיקה העולמיות מדווחות מדי שנה על מספר כמעט זהה לחלוטין של לידת זכרים ונקבות למרות שלמעשה לכל משפחה יש מספר שונה של ילדים, למשפחה אחת ישנם 2 בנים, ולמשפחה שניה 8 בנות, אבל בסך הכל הממוצע העולמי עומד על 49.3% בנות ו50.7% בנים (לדאבון האנושות בגיל הבגרות הנתון מתאזן מכיוון שפחות זכרים שורדים עד גיל 20 עקב מלחמות/ תאונות וכדומה).

האם זו אינה ההוכחה הגדולה ביותר לתכליתיות סמויה המושלטת על העולם? הסטטיסטיקה מורה שכל אירוע עולמי בפני עצמו ניתן להסבר פרטי, אך בחינה של מכלול האירועים מניב תוצאה קבועה הרצויה לאנושות.

זהו האיזון האלוקי בין שני כללים יסודיים ביהדות: מחד "חוק נתן ולא יעבור" –קרי: חוקי הטבע הקבועים. ומאידך "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" -השגחה תמידית על העולם כולו.