אינני יודע אם מי מכם מחבב רופאי שיניים, אני ממש לא. לא אחטא לאמת אם אומר כי מאז עמדתי על דעתי וברשות עצמי מנעתי רגלי ממרפאותיהם. אלא שרופא שיניים אחד שינה את דעתי על מקצוע זה מן הקצה אל הקצה וברגע אחד. לא שהתכוון לכך,  פשוט כך סובבה ההשגחה העליונה.

רופא השיניים שלי יודע היטב כי הוא זוכה לביקורי מחוסר ברירה בלבד. הוא יודע היטב שאיני מחבב את מקצועו ועל כן יש בינינו מוסכמות ברורות. אני לא שואל על תהליך הטיפול והוא לא טורח לספר לי עליו. כאשר אנו נפרדים בסופו של מסלול הסבל הוא יודע שאסור לו לומר לי להתראות אלא רק לנענע בראש לאות כי סיימנו את המפגש המאולץ.

יחד עם זאת מוכרח אני להודות כי רופא השיניים שלי נחשב לרופא אמין ומקצועי והוא מעודכן להחריד בפיתוחים הטכנולוגיים החדישים ביותר.  בקיצור חברים... מן המומחים ביותר בתחומו.  מבחינתי  מסתכמת מומחיותו בכך שאינו מכאיב לי בשעת הטיפול. סגולה זו הביאה לידי כך שהורים רבים מפקידים את פיות ילדיהם בידיו האמונות. לא שאני מבקש לעשות נפשות לרופא השיניים שלי, חלילה וחס. אני האחרון שימליץ על רופאי שיניים. כל שבקשתי הוא  להדגיש את מומחיותו וזאת משום שלמומחיותו הגדולה נודעת חשיבות רבה בהמשך הסיפור.

באחד הימים דרשו שיני באדיבות שאינה משתמעת לשתי פנים שאקחם לביקור קצר אצל הרופא. בתחילה סרבתי בנימוס אך מתוך שהתגעגעו אליו מאוד מנעו ממני את שנתי ובמשך לילה שלם התחננו לפני, השתכנעתי ועם בוקר הגעתי אל מרפאתו. לצידי המתינו זוג הורים ובתם הקטנה, נרגשים היו כמו לפני טיסה. ומתוך שלימדו חז"ל כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה בקשתי להרגיעם וסיפרתי להם על מומחיותו של הרופא. – "אל תדאגו הוא הטוב ביותר. גם אני חששתי בפעם הראשונה. יהיה בסדר. כולם עוברים את זה ונשארים בחיים" ולמרות שלא האמנתי לאף מילה שיצאה מפי אמרתי זאת שהרי לקיים מצווה בקשתי. לשם שמים.

"זה לא שאנחנו פחדנים... כאילו?" - ענתה לי האם הצעירה.  "פשוט זו הפעם הראשונה שלה אצל רופא שיניים, היא בסך הכל בת ארבע כאילו?, אתה מבין כאילו?". "בטח מבין. איך לא כאילו?" – עניתי בשפתה ובליבי דרשתי זאת בקל וחומר. אם אני שהתרחקתי מגיל ארבע כבר כמה.... עדיין חושש? קל וחומר בן בנו של קל וחומר שילדה קטנה כאילו והורים צעירים כאילו יחששו כאילו.

הם נכנסו אל חדרו של הרופא והדלת נותרה פתוחה. הרופא הושיב את הילדה על כסא הטיפולים ואז זה התחיל... לא האמנתי למשמע אוזני.

"תראה אדוני הרופא" – פנה אליו אבי הילדה. – "אנחנו יודעים שאתה רופא מעולה. בררנו עליך היטב ושמענו עליך ניסים ונפלאות, אלא שבעיה קטנה נותרה, מי יתקע לידי שאכן מומחה אתה אולי הלקוחות שלך אינם בקיאים ברפואת השניים?". "נו טוב... אז מה אתה רוצה?" – שאל הדוקטור בקוצר רוח. "סלח לי... אבל... אפשר לראות את תעודת הרופא שלך?" - גמגמם האב החצוף.

את האמת חברים...  התביישתי בשבילו... חוצפה שכזאת. הרופא האדים מכעס ונראה היה שעוד רגע הוא מסלק אותם מחדרו. אלא שמתוך שזקוק הוא לפרנסה מחל על כבודו, שלח את ידו למגירה צדדית ומאובקת ושלף משם תעודת ממוסגרת. ניקה מעליה את האבק ונפנף בה מול עיני ההורים בידים רועדות מזעם. – "עכשיו בסיידר? אפשר להתחיל לעבוד בבקשה?".

-"יפה... טוב מאוד.. עכשיו אנחנו יודעים שאכן אתה רופא. אם אפשר עוד דבר קטן?". "מה עכשיו?" – שאל הרופא המבוייש. – "אם אפשר תעודת זהות כאילו?" – הצטרפה האם לתחקיר.  "אתה יודע יש הרבה נוכלים היום שמשתמשים בתעודות של אחרים... לא אל תכעס תבין דוקטור זו כאילו בתנו היחידה ואנחנו מתעתדים להפקיד את פיה בידיך. אנחנו פשוט רוצים להיות בטוחים שהרופא עליו שמענו כל כך הרבה תשבחות הוא אכן... אתה לא בכאילו".

ומכיון שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף ורופאי השיניים בכללם, שלף הרופא את תעודת הזהות מארנקו והציגה מול עיניהם. הם נטלו את התעודה פשפשו בקרביה ולאחר ששוכנעו במקוריותה והשוו את נתוניה עם נתוני תעודת הרופא נתרצו ואמרו  - "מצויין דוקטור... נרגענו כאילו... אתה יכול לטפל בה".

כשסיים את עבודתו נטלו ההורים האוהבים את ילדתם וצעדו לעבר הדלת. שלא כהרגלו ליווה אותם הדוקטור בכבודו ובעצמו אל חדר ההמתנה. לפני שיצאו עצר אותם ושאל – "אתם בטח מורים או אנשי חינוך נכון?". "ממש לא" - ענו שניהם בקול אחד.  – "אני עורכת דין ובעלי מהנדס מחשבים". הדוקטור כחכך בגרונו ואמר – "תראו יקירי אני לא מבין פה משהו אולי תעזרו לי? אתם נראים אנשים חכמים".

 - "אני רופא שיניים וכדי לטפל בשיניה של בתכם למדתי שש שנים תמימות. ואף ששן זו בה טיפלתי עתידה ליפול כשתגיע שעתה, בקשתם ממני תעודת רופא ותעודת זהות מתוך דאגה לבתכם האהובה. אמרו נא לי הורים יקרים כמה שנים למדתם כדי לטפל בנפש בתכם? העדתם בעצמכם שאין לכם ידע מקצועי בחינוך, כיצד אם כן מחנכים אתם את בתכם? האם בקשתם מעצמכם תעודת מורה טרם הבאתה לעולם? האם חינוכה של בתכם חשוב פחות משיניה? האם הייתם מוכנים להפקיד את בתכם בידי מורה לה ידע חינוכי כשלכם?".

.... הם גמגמו במבוכה ויצאו.

מאז מחבב אני מאוד רופאי שיניים או ליתר דיוק את רופא השיניים שלי בלבד.

שלום כיתה א'

שנת הלימודים נפתחת כששמחה נסוכה על פנינו ותקוה גדולה בליבנו.  על דלת הכיתה מרוחה הכרזה האלמותית "שלום כיתה א'". מתוך תקוה גדולה אנו מפקידים את ילדינו הרכים  בידי מורים ומורות מקצועיים. אנו קשובים לנעשה בבית הספר ועוקבים אחר התפתחות ילדינו. בודקים מבחנים ומסייעים בשיעורי בית כדי לשמר את רמת הידיעות של ילדינו  האהובים.

אלא שאליה וקוץ בה. אין זה סוד שבדורינו מסתכם תפקידם של מורי ומורות ישראל בהקניית ידע בלבד והם אף מצהירים על כך. כיום אין זה מתפקידם של מורי ישראל לחנך את תלמידיהם לערכים ולמידות טובות. אחריות זו כך הם טוענים מוטלת על כתפיהם הצעירות של הורי הילדים הנרגשים, על ה"בית". האם אנו מודעים לכך? האם אנו תובעים מעצמינו את אותן תביעות מקצועיות שאנו שתובעים ממורי ילדינו?. האם למדנו להכיר את נפתולי נפשם? האם יש לנו ידע כלשהו בחינוך לערכים? או במילים אחרות... האם היינו מוכנים להפקיד את נפש ילדינו בידי אנשי חינוך שהידע החינוכי שלהם זהה לשלנו? וקל וחומר יש בדבר. אם כדי להקנות ידע מקצועי נדרשים מורי ומורות ישראל לשנים של עמל, להקניית ערכים ומידות לא כל שכן? האם אנו הורים ראויים?.

באחד הימים התקשר אלי חבר וביקש שאנסה לשכנע את אשתו להעביר את ילדיהם לחינוך תורני. כשהגעתי אליהם לביקור פרשתי בפניה את המעלות הרבות שבחינוך זה. ניסיתי להבהיר כי במערכת החינוך התורנית מרוויחים כפליים, גם ידע ברמה גבוהה וגם ערכים. כשסיימתי את דברי שאלתי – "נו... אז מה את חושבת?". היא חייכה בנימוס ואמרה – "לא תודה כבוד הרב. אני יודעת היטב מה אני עושה. אני מודעת לכך שכיום לא מחנכים בבתי ספר ולכן כאשר הילדים חוזרים הביתה אני מחנכת אותם על פי אמונתי ועל בסיס הערכים בהם אני מאמינה. בבקשה ממך אל תתערב לי בחינוך הילדים. אני מחנכת אותם היטב.

- "את צודקת" השבתי בנימוס. "אני בטוח שאת מחנכת אותם כראוי. אפשר שאלה קטנה?". "בוודאי" - אמרה. "את אומרת שאת יודעת היטב איך לחנך את ילדייך לערכים נכון?. תגידי לי בבקשה... כמה שנים למדת חינוך והוראה?". "לא למדתי" – השיבה האישה.

כשיצאתי מביתם נזכרתי ברופא השיניים שלי. אייי..... כמה שהוא מומחה.

תודה דוקטור.